אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

האם כלב השמירה יכול ללכת הביתה?


התמונה של שושנה ויג
תאריך פרסום קודם: 
26/06/2008
מחבר: 
שושנה ויג

למעשה בימים אלה ניתן לסגור את כל מערכות התקשורת החשובות במדינה. לסגור את מערכות העיתונים ולגנוז את כל המהדורות העתידיות של הכותרות הראשיות. אין צורך במהדורות החדשות בכלי התקשורת. אין צורך להביא לידיעת הציבור את הידיעות החדשותיות. אין צורך לתאר את התנהלות הממשלה ואין צורך לתעד את כל מהלכי העסקות והעסקאות שמנהלים נבחרי הציבור.

דעתי במאמרי זה כאן היא דעה מנוגדת לדעה אותה הבעתי לפני כשנה וחצי בינואר 2007 בה טענתי במאמרי שטבעתי בו את המונח:
"תיקשוקרטיה"

" את החוכמה היתרה אנו מפגינים בכל דרך אפשרית על גבי רשתות השידור. האינפלציה ברשתות השידור והתחרות הקשה בין הערוצים הפופולאריים לצד ערוצי הלוויין וערוצי הכבלים כן, התחרות הקשה הזאת היא על גבינו כעם. נדמה היה לנו כעם כי כאשר נשיג את המודל האמריקאי ונשכלל את הדמוקרטיה בזכות תפוצה תקשורתית רבת אפיקים נוכל ליהנות מאיכות חיים במדינה דמוקרטית מודרנית.הדבר לא התרחש, במקום ליהנות משידורי טלוויזיה אנו הפכנו לניזוני תיקשוקרטיה, והדבר אומר הפכנו מכורים לחדשות, הפכנו מכורים למבזקי חדשות, ולא רק זאת אלא יש לנו מרי טלוויזיה שלא מתחלפים כל ארבע שנים. את המלחמה האחרונה ניהלה התיקשוקרטיה. טיווח המטרות בצפון הארץ הובילו הכתבים הצבאיים שזו הייתה להם המלחמה הכי מתוזמנת והכי מדווחת בכל הזמנים. הכתבים היו מעל לצבא. הם שלפו ממגירות סודיות את תוכניות המלחמה ונתנו לצבא בעזרת אלופים לשעבר את ההוראות הכי מעודכנות באשר למתרחש בשדה הקרב. התיקשוקרטיה אפשרה לציבור בארץ להאמין שהצבא נלחם כאשר בעצם המלחמה הייתה מלחמה שנערכה בתוך אולפני הטלוויזיה בין כוכבי תקשורת."

היום העיתונות מפרסמת את ידיעות האתמול ואין באפשרותה לפרסם את ידיעות המחר. ידיעות המחר על מנהיגות ראויה ועל מינויים חסרי נטיות לב לא בנמצא כיום. כיום העיתונות הכתובה והתקשורת לא משרתים את הדמוקרטיה. אם בבוקרו של יום מתעורר כל העם לידיעה חדשותית אודות הקומבינה החדשה ואודות הטרנספורמציה החדשה שלה אחראים המושכים בחבלי השלטון הרי אין לנו אלא תחבולות. ואנשי התקשורת או שהם אנשי תחבולות או שאינם אנשי תחבולות. והם אינם אנשי תחבולות ואין להם אפשרות לעצור את התחבולות שמתרחשות באישון לילה, כמו גנבים בלילה גונבים אלה מאלה את השלטון ואין שינוי ואין מגמה שתוביל לשינוי. מה שנותר לתקשורת הוא להיות מובלת ולדווח על קומבינות בלבד, היא אינה יכולה עוד לעצור דבר.

הכותרת הראשית בעיתון אינה רלוונטית היא אידיוטית, היא מיותרת, היא חדלה להיות רלוונטית בהיותה משרתת את האינטרס של האוחזים בשלטון. המנהיגות הארצית לא צמחה בין לילה, היא תופעה כלל ארצית. המדינה מטפחת את אמני הקומבינה.

בימים אלה שניתן להגדירם כימי השחור של התקשורת על כל גווניה ניתן לומר שהתקשורת היא בבחינת הכלב המסריח של הדמוקרטיה, התקשורת אינה מצליחה לספק מהפכים ואינה מצליחה להתוות דרך חדשה. נדמה שהתקשורת כולה לא יכולה על אף דעת הקהל הבלתי אוהדת כלפי נבחריה, ועל אף הכישורים הבלתי רגילים של המנהיגים כיוצרי מציאות בלתי מציאותית, אין לתקשורת בימים אלה אפשרות לברוא לנו כאן עתיד חדש.

העליבות שלנו היא גם באופן שאנו מקבלים עלינו את גורלנו. גם לאחר הפגנות ענק אנו חוזרים לבתינו החמימים ומסתערים על תנאי החיים הנוחים שריפדו אותנו, ושוכחים לשם מה יצאנו להפגין. עליבות היא קבלת הגורל שעליו אנו קוראים תיגר בוקר וערב. הגורל שבו אנו מואסים באוחזים בשלטון מביעים סלידה ממנהיגנו ולא יכולים אנו להם. בעבר קראנו את מנדלי מוכר ספרים לועג לעיירה היהודית כתריאליבקה, והנה הפכנו להיות כתריאליבקה בעצמו, כאן במדינת ישראל, לא בגולה.

נדמה לי שאנו חיים במדינה שסיגלה לה אופי של מדינה שאין לתקשורת ולמי שאמורים היו לשמור על הדמוקרטיה כוח. המילה הכתובה והמילה שנאמרת בגלוי אין לה חשיבות יומיומית ואין לה חשיבות קיומית. למה יש חשיבות ? יש חשיבות להסכמים בין מפלגתיים, שמור לי ואשמור לך. הקופה הציבורית הפכה להיות הקופה האישית של נושאי התפקידים, ניסיונות להטיב עם בעלי ההון על חשבון מיעוטי היכולת, והרי מיעוטי היכולת לא יכולים להשפיע ודברם לא יישמע. מוכרים אותנו ומפריטים אותנו ומגדלים לנו לטווח הרחוק את הדורות הבאים שיידמו לחברה האמריקאית שבה למי שאין ביטוח רפואי או פנסיה פרטית לא ישרוד במרוץ העכברים.

אנו שהפקדנו את אמונתנו בתקשורת מוצאים היום שהיא הבל הבלים. שהיא משתפת פעולה עם הקרקס המקומי והקרקס הארצי. לעיתונאות החדשה אין חזון לשנות את סדרי החיים שלנו כאן. הדוגמאות הכואבות זועקות מכל מקום. הכתבות הרבות שמשודרות על עסקת השבויים האחרונה משום מה לא הצליחו להניע את מקבלי ההחלטות להשיב את הבנים הביתה. הכתובת נמצאת על הקיר ואנו לא מצליחים להילחם בכתובת הזאת. התקשורת שלא יכולה לעשות את המתבקש נמצאת במצב של גסיסה. ראש הממשלה מצפצף עליה ביהירותו. ולא רק הוא אלא כל מי שנמצא בעמדות מפתח במדינה שלנו. במדינה מתוקנת קריאה להקדמת הבחירות בערב לא הייתה מתהפכת בעקבות תחבולות ותכסיסים של שתי מפלגות שאיבדו את אמון הציבור.

הבעיה היא שאין טעם לכתוב מילה וחצי על התנהלות הממשלה אלא על התנהלות התקשורת. הרי הם פשוט צוחקים על העיתונות. והבעיה היא הרבה יותר חריפה, האטימות והעקשנות של מנהיגינו נובעת מהרצון לאחוז במושכות השלטון, הכוח והשררה מאבדים את הדעת של נבחרי הציבור שלנו. והיכן, היכן היא הדמוקרטיה?

הדמוקרטיה, כבר אינה קיימת. לא עוד שקיפות אלא הסכמים באישון לילה. לא עוד מנהיגות שמודה באי רלוונטיות שלה ומפנה את מקומה למנהיגות אחרת. הביזיון הוא של כולנו. הביזיון הוא של העיתונאות שאינה משכילה לברוא לנו את העתיד ואת הכותרות האמיתיות. אפלת הלילה היא הקרקע הנוחה לכותרות ראשיות בלתי רלוונטית. הרי בבוקר כשנקום נמצא שהשעמום מכה בנו שוב, ואין חדש תחת השמש. ואין רצון להפוך סדרי עולם. ואין רצון לזעזע את אושיות החברה. עדיף המצב הזה בו אנו ממולכדים כמו חגורת הנפץ של ראש הממשלה שלנו.

אומרים לנו כל הכלכלנים שאנו חיים בתקופה של שגשוג ופריחה כלכלית, ויכול להיות שהתקופה הזאת תיזכר כתקופה המוצלחת ביותר מבחינה כלכלית. הרי לא מיגרו את עוני והפערים החברתיים חודדו. הרי יש כאן שיאים חדשים של הפרטה והתנערות של המדינה מאזרחיה. בתקופה כזאת רק הסכמים באפלת הלילה הם שמחזיקים אותנו כאן שפויים. לא ברור אם אנו חיים במדינה של שפויים או במדינה שכולם אכלו בה את תבואת השיגעון. ועל כך כותב ר' נחמן מברסלב את הסיפור הבא:

תְּבוּאַת הַשִּׁגָּעוֹן / ר' נחמן מברסלב

פַּעַם אַחַת אָמַר הַמֶּלֶךְ לַאֲהוּבוֹ, הַשֵּׁנִי לַמֶּלֶךְ: בַּאֲשֶׁר אֲנִי חוֹזֶה בַּכּוֹכָבִים, רוֹאֶה אֲנִי שֶׁכָּל הַתְּבוּאָה שֶׁתִּגְדַּל בְּשָׁנָה אַחַת, מִי שֶׁיֹּאכַל מִמֶּנָּה יִהְיֶה נַעֲשָׂה מְשֻׁגָּע. אִם כֵּן נְטַכֵּס עֵצָה.
עָנָה לוֹ, שֶׁעַל כֵּן יָכִינוּ לְעַצְמָם תְּבוּאָה שֶׁלֹּא יִצְטָרְכוּ לֶאֱכֹל מֵהַתְּבוּאָה הַנַּ"ל. וְעָנָה לוֹ הַמֶּלֶךְ: אִם כֵּן, כְּשֶׁאֲנַחְנוּ לְבַד לא נִהְיֶה מְשֻׁגָּעִים, וְכָל הָעוֹלָם יִהְיֶה מְשֻׁגָּע, אָז יִהְיֶה לְהֶפֶךְ, שֶׁאֲנַחְנוּ נִהְיֶה הַמְּשֻׁגָּעִים. עַל כֵּן בְּוַדַּאי נִצְטָרֵךְ גַּם כֵּן לֶאֱכֹל מֵהַתְּבוּאָה. אֲבָל נְסַמֵּן עַל מִצְחֵנוּ, שֶׁנֵּדַע עַל כָּל פָּנִים, שֶׁאֲנַחְנוּ מְשֻׁגָּעִים. שֶׁאִם אֶהֱיֶה מִסְתַּכֵּל עַל מִצְחֲךָ וְכֵן כְּשֶׁתִּסְתַּכֵּל עַל מִצְחִי נֵדַע מֵהַסִּימָן שֶׁאֲנַחְנוּ מְשֻׁגָּעִים.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־
* מתוך: פנחס שדה (עורך), תיקון הלב, סיפורים חלומות ושיחות של רבי נחמן מברסלב, הוצאת שוקן 1982, עמ' 14.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שושנה ויג