אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

על השיר: דחלילים / אסתר אייזן


התמונה של אדלינה קליין
תאריך פרסום קודם: 
23/06/2008
מחבר: 
אדלינה קליין

על השיר: "דחלילים" מהספר:"מוצאי חול" / אסתר אייזן

"
השפעת האמנות על היצירה וההפך
"

אסתר אייזן שבאומנותה הפיסולית מדגישה את ההסתכלות התלת-ממדית, מעצבת עבודתה תוך שימוש בחומרים: ברונזה, אלומיניום, אבן שיש, בטון ואחרים ליצור באופן מושלם את הדינאמיקה בין 'הרציו' שהוא 'החומר', והעתקתו אל תחום ה'רוח' וההפך.

קודם לביצוע רעיון העבודה, היא מכינה את הרקע והתרשים. אחר, היא מנווטת את המשך הדרך הלאה.

באופן דומה היא מעצבת 'כתיבתה' היצוקה, בנוטלה את הכלים המוכנים לשימוש חוזר.

תיאור שירי, קצר או ארוך מקבל רשות לזרום הלאה, לאחר גיבוש הליך החשיבה. 'הרעיון', הוא המימד של שילדת הקומבינה (השיר).

הנה כך, נוצר והתגבש אצלה השיר: "דחלילים" (ע' 34). אסתר אייזן מאמתת תרחיש קדום השב על עצמו מאז 'היות האדם'. דהיינו: נושא המלחמה.

ופותח בשורה: ..."דַּחְלִילִים שָׁתַלְתִּי/סְבִיב חֶלְקָה זְרוּעָה וגו'.

כאן נדרשת המשוררת להשלים את המשפט בו החלה, ומוסיפה:

"לְגָרֵשׁ מַחְשְׁבוֹת עוֹרֵב".

השלמת משפט מורכב ודו-משמעי זה בא לביטוי: במחשבות על הרתעת העורבים מהחלקה הזרועה, הנושא את הרובד הגלוי. וכן ב'מחשבות עורב', המשמש את הרובד החסוי. (קרי: מחשבות המטרידות את הנפש).

בהמשך השיר, 'העורב' מקבל דימוי הרבה יותר אימתני ומצמרר, בשל דימוייו המוקדמים בפולקלור העממי, כטורף נבלות: גס שפל וערמומי, אשר התנהגותו מעידה על וולגריות חסרת רסן. סיטואציה, המובילה לרצון להקים מתרס בפני הרוע (העורבים), אותם מנסה היוצרת להניס באמצעות 'הדחלילים' (בהן הסתייעה לביצור: חלקת אלוהים הקטנה שלה).

באמצעות העט המדמם, מנסה המשוררת אסתר אייזן להעביר את הקוראים אל המשך המסר שבשיר: ..."עַכְשָׁיו בָּתִים בּוֹ וְצֹמֶת" וגו'.

כאן באה תחושת הערפול וחוסר הוודאות. מסתבר, כי היוצרת מפנימה עברה מתקופת השואה, ומחילה אותו אל תוך המציאות העכשווית. כך היא מגשרת בין 'המודע' 'ללא-מודע'.

מילת המפתח: 'חֶלְקָה זְרוּעָה' (בפתח השיר), מורה על 'האור' אותו היא מנסה לשמור, מהמנהרה החשוכה של השואה. ואכן, אותה 'חלקה זרועה' הביאה בחובה חיים חדשים. כלומר, בשפת המשוררת: 'בַתִּים'.

ואולם, משם נגזר גם 'אבן הנגף' דהיינו: 'הצֹמֶת. אשר מזין את 'סלע המחלוקת' בו נתון הדור החדש, אשר לא ידע את יוסף...

בהמשך, נתעמת עם המסר המרכזי בשורותיה החצובות:

..."וְנֶכְדִּי בַּצֹּמְת/מְלַמְלֵם לִי/הֵיכָן"...

אותו הנכד (הדור החדש), עומד 'בצֹמת' והוא, חסר אונים מול הניכור והמחדל. ולסבתא, אין כל אפשרות לסייע לו במצוקתו.

וכך נרשם בבית האחרון: ..."בַּמֶּרְחָב/סְבִיבוֹ/שְׁתוּלִים/כַּנֵּי-טִילִים"...

והנשימה נעתקת. מסתבר, כי באותו 'המרחב הטוב', אשר עמלה לשתול סביבו 'דחלילים' - כהגנה מפני נזקי העוֹרבים, שתולים כעת "כני-טילים" אשר מכוונים אל הבתים בו חיים אנשים.

המנצח בכל ההתרחשות שכאן, כמובן הוא 'הרוע', שאינו פוסק.

יחד עם זאת, אותו 'האיום' על מהות הקיום האנושי, מקבל כפל משמעות ועלול להביא לשינוי בתפיסה ובראייה רחבה וטובה יותר.

אל תוך המערבולת והמחלוקת שכאן, מגיעה המשוררת אסתר אייזן עם כפפות האומנית אשר לה, ושבה אל הזירה בפטיש ובסדן המשמשים כסות ומגן. והיא מכה באצבעותיה חזור והכה: באבנים, במתכת ובבזלת, ויוצקת לתוכן: אש ומים ואוויר ואור - ובני-אדם, אשר נושמים ואוהבים.

בכך, היא מקיימת תקוות חדשות, וממגרת את הרוע מן העולם.

C כל הזכויות למאמר, למבקרת אדלינה קליין מייסדת ועורכת בימה הספרות הפומבית: "על חוד העט", ת.ד. 9516, ירושלים 91094

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אדלינה קליין