אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

משחקו של המלאך / קרלוס רואיז סאפון


תאריך פרסום קודם: 
28/06/2010
מחבר: 
שמואל הדס

משחקו של המלאך/קרלוס רואיז סאפון
תרגום : מרינה גרוסלרנר הוצאת זב"ם

במשחקו של המלאך חוזר סאפון לאותה זירה בה התרחש ספרו הקודם, צלה של הרוח . הפעם מדובר בברצלונה של שנות העשרים כלומר כשלושים שנה קודם . אם בצלה של הרוח שר סאפון שיר תהילה לאהבת הספרים ואהבת הקריאה, נראה כי כבמשחקו של המלאך הוא מתעקש לחשוף את הצד האפל של הספרות תוך דגש על מלאכת הכתיבה .

הסיפור מסופר על ידי סופר צעיר, דויד מרטין, יתום בערך כמו גיבור ילדותו פיפ הקטן, שמקבל הזדמנות לכתוב סיפורי אימה לגיליון האחורי של העיתון . הצלחתו הרבה חושפת אותו לצידה המכוער של ההצלחה, כשחברי המערכת – סופרים מתוסכלים שעד אז התייחסו אליו בחיבה וקראו לו הקמע שלהם, מגלים את ציפורניהם הירוקות מקנאה : "סייעה להם כמובן ההנחה הרווחת והכה נוחה בארצנו שכל הצלחה בתחום המקצועי, יהיה התחום אשר יהיה, היא הוכחה מוחצת להיעדר כישרון ."( עמ' 19).

עקב הצלחתו בעיתון, דויד מתקדם לכתיבת ספרים ואף חותם על חוזה עם זוג עורכים נלבבים : ".. העורכים שלי היו .. בארידו היה יצרן נקניקיות במקור, ואף על פי שלא קרא מימיו יותר משלושה ספרים, כולל הברית החדשה בתמונות ומדריך הטלפון .. אסקובייאס ...עבד בעסקי לוויות .. הרמיניה (המזכירה ) אף על פי שנראתה כמו זבוב מת היא הייתה ידוע בכינויה "הצפע" והייתה ראויה לאמון בערך כמו נחש פיתון בעונת הייחום . "(עמ' 57-8 ) .

כתיבת סיפורי האימה שהייתה עבור דויד הנער, משאת נפש : ".. אך בסתר ליבי המשכתי לנצור את אותן מילים אסורות "ספרי אימה זולים "ואמרתי לעצמי שכל מטרה, חסרת חשיבות ככל שתהיה, זקוקה לאביר שיגן על כבודה .. "(עמ' 18-19 ) הופכת למקצוע רודני המנצל את כישוריו ומשעבד אותו למשהו שהוא חדל להאמין בו והחל לבוז לו : "האחות אמרה לי שאתה סופר, אבל אתה רשמת כאן במשבצת המקצוע 'שכיר חרב ' "{מציין הרופא }

"במקרה שלי אין הרבה הבדל ".

"אני חושב שכמה מהמטופלים שלי נמנים עם קוראיך .".

"אני מקווה שהנזק המוחי איננו בלתי הפיך " ( עמ' 94 ) אומר דוד לרופא שמאבחן אצלו גידול במוח ונותן לו כמה חודשי חיים . דויד שלטובת הפרנסה דחה עד אז את כתיבת הדבר ' האמיתי ' כלומר האיכותי (שהרי ידוע שבכל כותב רבי מכר סידרתי מסתתר דוסטויבסקי קטן השואף לצאת לאור ) ועכשיו יש לעורך המסתורי שחיזר אחריו, משקולת כבדה יותר מכסף להניח על כפות המאזניים, ההבטחה להעניק לו מספיק זמן על מנת סוף סוף לכתוב באמת, כלומר את יצירת המופת – המקווה .

דויד זוכה בזמן לכתוב את הספר האמיתי-איכותי שלו אבל אז מתחיל להתברר חלקו בעסקה הפאוסטינית, כתיבת סיפור מיתי שיהווה בסיס למעיין דת חדשה : "הכל עניין של סיפור, מרטין . הדברים שאנחנו מאמינים בהם ' הדברים שאנחנו מכירים, הדברים שאנחנו זוכרים, ואפילו הדברים שעליהם אנחנו חולמים . הכל זה סיפור .. אקט של אמונה הוא אקט של קבלה, קבלת הסיפור מסופר .. "( עמ' 149 ), מסביר העורך לדוד המפקפק בכוחו של הסיפור . ולאחר שהסיפור מועמד כתנאי ראשון לאמונה ממשיך העורך ומסביר : "ההיסטוריה היא פח הזבל של הביולוגיה .. מעצם הצורך שלנו לשרוד .. האמונה היא תשובה אינסטינקטיבית להיבטים של הקיום שאיננו מסוגלים להסביר בדרכים אחרות ... מנגנון הגנה .. "(עמ' 207 ) . כלומר הסיפור, כצורך אנושי – צורך קיומי . אבל ככזה מסתבר הוא יכול לשרת יותר מאדון אחד .. לא לחינם בחר העורך בכותב רבי מכר סוחפים שרואה עצמו כשכיר חרב . אבל כשמתברר לדוד לאיזו כיוון נושבת רוחו של הסיפור שהוא נדרש לכתוב : ".. מיתולוגיה שבמרכזה ניצב משיח-לוחם, זועם וצמא דם, המציל את עמו, את הגנים שלהם, את הנקבות שלהם ואת הקשישים שלהם, בזכות דוקטרינה פוליטית על בסיס גזעי, כלומר, כזו שמגדירה כל אדם שאינו מקבל את הדוקטרינה כאויב .." (עמ' 257 ) מזכיר משהו למישהו ?

דוד המבין שסיפור יכול להיות לא רק הקסם החושף את הטוב שבאדם כי אם גם הכישוף שפותח את הדלת לרוע ואכזריות, נעשה חשדני ומה שהוא ככל הנראה מצפון שהיה שקוע בשינה עמוקה, מתעורר, מתחיל להציק לו ושולח אותו לחיפוש אחר מידע נוסף על אותו עורך מסתורי בשילוב עם ניסיונות להתחמק מהמשימה שהתחייב למלא .

סאפון משחק עם תודעתו של הקורא, תוך פריטה על נרטיבים מוכרים שלפעמים הוא הופך אותם על פיהם ולפעמים צוחק על חשבונם, כמו העורך המסתורי המפצפץ בין שיניו קוביות סוכר, במקום לבלוע ביצים (נשמות ) לארוחת הבוקר . השם האירוני 'תקוות גדולות', של דיקנס ירחף מעל הדפים ולא מעט אלמנטים מוכרים מצלה של הרוח, יחזרו לתעתע בין מה שהיה למה שיהיה .

גם כאן נמצא את הבית המקולל, שהגיבור ברגע שההצלחה מהירה לו מעט פנים מתעקש לקנות למרות שאפילו מנהל העיזבון מנסה לרפות את ידיו : "אין עכברושים "הכרזתי ברגע שנכנסתי לחדר . "טוב שלמישהו יש טעם טוב ושכל ישר, "רטן מנהל הנכס מאחורי גבי .. "(עמ' 60 ) . לא נוותר על אהבה בלתי אפשרית ובין לבין הוא ייתן טיפים בענייני כתיבה : "אחד הכישורים הראשונים הנחוצים לסופר מקצועי, ושאיזבלה למדה ממני, הוא אמנות המזמוז. כל בעל מקצוע מנוסה יודע שלכל עיסוק, החל בחידוד עפרונות וכלה בסיווג דפים, יש קדימות על פני אמנות הדבקת הישבן לכיסא .." ( עמ' 336 ) .

לא מדובר ברומן פסיכולוגי מעמיק כי אם ברכבת שדים מסחררת ששועטת בדהרה על גב עלילה מפותלת, לא מפסיקה לפלרטט עם גבולות הפנטזיה ושומרת על איזון מעל תהום המלודרמה הדביקה בעזרת חבל עבה של הומור .

אם בצלה של הרוח אפשר היה לשמוע את ה : LOVE, LOVE,LOVE - לספרים, מזמזם לו ברקע , מעלה על נס את אהבת הספר ואהבת הקריאה, בחינניות ממזרית . כאן מציג סאפון את צדו השני של הקסם, את הכישוף האפל, ספר יכול אמנם להצמיח לך כנפיים, אבל יש כנפיים שיעלו אותך על המסלול הישיר לגיהינום . במקום האמרה הידועה שבמקום שבו שורפים ספרים ישרפו גם בני אדם, סאפון מזכיר לקורא שבמקום שבו שורפים בני אדם, לא צריך להרחיק לכת למצוא את הספרים שהדליקו את המדורה ( אם כי בחלק מהספרים נעשה שימוש מרושע על לא עוול בכפם ).

החיוך החמים והמענג שליווה את סיום 'צלה של הרוח' מתחלף בתחושת אכזבה קלה בסוף 'משחקו של המלאך' ומתעורר החשד שמא דווקא כמה מטרים מהסוף, סאפון מאבד את חוש ההומור . אולי מאחר ובאמצע הלונה פארק, ביציאה מרכבת השדים, הדבר האחרון שאתה מצפה לו הוא שאצבע נוזפנית תזדקר מול אפך ואולי מאחר ואותם זיקוקים לשוניים ועלילתיים, במקום להדגיש דווקא מערפלים את המסר העומד מאחוריהם .

ועל זה נאמר, כי מי שמספק לאנשים עלילה מותחת דיאלוגים שנונים, שלא לדבר על רוחות ושדים, אל יתפלא שהם יבלעו אותו בשלוק ויסיימו בגיהוק .

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שמואל הדס