אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

השיח החדש ב


תאריך פרסום קודם: 
27/06/2010
מחבר: 
דני רשף

אתמול עסקנו בשיח החדש כלפי הסכסוך הישראלי פלשתיני מצד השמאל הג'יהאדי (הברית בין שמאל כביכול ליברלי לאסלאם רדיקלי ג'יהאדי) העוסק בהכשרת הלבבות לקראת השמדת ישראל בשלוש רמות. הרמה הנאצית- אטבח אל יהוד, הרמה האיראנית – שימו סוף לישראל, אנחנו לא נגד יהודים ככאלה, והרמה הרכה יותר, האירופית יותר – מדינה דו לאומית. אבל גם בצד המצדד בישראל בעולם משתמשים בטיעונים חדשים לתמוך בישראל.

חוזה מריה אסנאר, מי שהיה ראש ממשלת ספרד עד 04/2004 ודמות מרכזית בקרב ההנהגה השמרנית של אירופה יצא במאמר גדול בטיימס הלונדוני ביום חמישי 17/06/2010. במאמר הוא טען שאם ירושלים תיפול תיפול אחריה אירופה. המאמר ממקם את ישראל בצד האירופי של התנגשות הציבילזציות בין אירופה המערבית, הדמוקרטית והליברלית החפצה להשאר כזו, לבין האסלאם השמרן המאיים לכבוש את אירופה. השימוש במושג "אם ישראל תיפול" מבטא את ההבנהשל מריהאסנר שהמאבק הוא בעצם על קיומה של ישראל ולא על עזרה לעזה.

יום לפני כן, ב 16/06/2010 התבטא הפוליטיקאי ההולנדי הימני, האנטי מוסלמי והשנוי במחלוקת חירט ווילדרס, שמפלגתו, מפלגת החופש, טיפסה מ 9 מושבים ל 24 מושבים בפרלמנט ההולנדי שנבחר לפני שבוע, בנאום בהאג ש "אם ירושלים תיפול יבואו אחריה אתונה ורמא". הוא גם זרק פצצה פוליטית כאשר אמר שלפלשתינים יש כבר מדינה – ירדן וכי ראוי למלך ירדן שיקראו לו "מלך פלשתין". הסערה הפוליטית שיצר העלתה לקדמת הבמה בהולנד וגם קצת בשאר אירופה את סוגיית הזהות הלאומית של הפלשתינים בכלל ובעיקר בירדן.

ב 15/06/2010 התפרסם באתרי אינטרנט רבים בארה"ב ראיון עם הפרופסור למדעי המדינה מנסור סאלים מאוניברסיטת מערב אונטריו בקנדה. הפרופסור המוסלמי ממוצא בנגלדשי טען בתוקף שהאלימות הפנים מוסלמית פוגעת באנטרסים של ארה"ב הרבה יותר מתמיכת ארה"ב בישראל וכי אירועי המשט וההתנפלות הבין לאומית על ישראל נועדו להסיח את הדעת מהאלימות והעליבות של העולם המוסלמי. ישראל, כך הפרופסור, היא התרוץ ולא הבעיה. המאמר זכה לתהודה רבה בכול צפון אמריקה.

בארה"ב מקובל, בתדירות הולכת וגדלה, לכנות את ישראל גם בתקשורת וגם בחוגי הממשל כ"מדינה היהודית". השימוש בזהות הלאומית של ישראל כמדינה יהודית מקובל ונפוץ בארה"ב ולמרות שאין סקרים ומדדים לביטוי ,"המדינה היהודית", לאופן השימוש בו ולהקשרים של הביטוי זה נראה הימור סביר להניח שהשימוש הוא בדרך כלל בהקשרים חיוביים ובתדירות העולה על השימוש בביטוי כאן בארץ.

לסיכום ההתייחסות לסכסוך הישראלי פלשתיני באירופה עברה בעשור האחרון מדיון טכני על שלום, שטחים והסדרים שבו יש "אוהבי שלום" ו"אויבי השלום" - מושגים קצת עמומים עם קצוות מעורפלים, לדיון מקוטב יותר על מהות – זכותם של היהודים לקיום להגדרה עצמית כשאר העמים. הדיון הרבה יותר חד ונוגע, אולי לראשונה בתולדות הסכסוך, בעיקר בשאלת ההגדרה הלאומית, שלנו ושל הפלשתינים, הזכות הקיומית והכוונות האמיתיות של קואליציית השמאל הג'יהאדי. בסוף, גם באירופה, מחלחלת לאט ההבנה שהשמאל הגיהאדי מאיים על אירופה וארה"ב. למרות שקשה לישראלים לשאת את השנאה למדינה בטווח הארוך ההסתלקות מהלשון הכפולה המפזרת אשליות ומטשטשת כוונות והשימוש הבוטה בדיבור הישיר עם הכוונות גלויות ובוטות עשוי דווקא לשרת את ישראל. יש כבר כאלו גם באירופה ובארה"ב שמבינים זאת היטב.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דני רשף