אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

לרעת מדינת ישראל


תאריך פרסום קודם: 
18/06/2010
מחבר: 
דני רשף

שני בג"צים, שנגררו בבית המשט מספר שנים, פסק האברכים שנגרר 10 שנים, שערעוריה בפני עצמה המטילה צל כבד על היושרה והאמינות של הבית המשפט העליון, ופסק עמנואל שנגרר 3 שנים, הכניסו את המדינה, במועד ההכי לא רצוי, לסחרחורת של עימות חברתי ולניסיון להגדיר מחדש את יחסי חרדים- מדינה בישראל.

כמי שמאמין במדינה יהודית דמוקרטית על כול מרכיביה אני מאמין שמוטלת על המדינה החובה לשמור בצורה חיה את הנכס הרוחני האדיר הגלום במשנה, בתלמוד ובלימוד התורה בכלל. ראוי למדינה שתתקצב על חשבונה, חשבון כולנו, את הלימודים האלה ותשמר מקצת מאורח החיים החרדי – גם זה חלק מנכסי צאן הברזל של העם היהודי. הבעיה לכן, מבחינתי, אינה עקרונית אלא מעשית ומתרכזת ביחסי חרדים-מדינה ובקבלת עול מלכות, בהיקף התופעה וביחס להשקעה בתחומי תרבות והשכלה אחרים כמו באוניברסיטאות. בן גוריון, ב 1949 ובמסגרת מה שמכונה הסטטוס קוו, קיבל את המספר של 3,000 אברכים שתורתם אומנותם. במספרים של היום זה מקביל בערך ל 26,000 אברכים. לאסונם ולאסון כולנו קרה מה שקורה לכול דת כשהפוליטיקה משתמשת בה לצרכיה. העיקר אבד, לימוד התורה הפך לתרוץ לחיות על חשבון הכלל במספרים הולכים וגדלים וברמה הולכת ומשתפרת תוך התנתקות הולכת ומעמיקה מהזיקה והמחויבות לממלכתיות וריבונות ישראל.

ברור שהציבור החילוני חייב לכן לעמוד מנגד ולהציג לחרדים תביעה חד משמעית להכיר ולקבל עליהם עול מלכות ובצד לימוד התורה להשתתף בביניין העם והארץ. זירת העימות היא קודם כול ולפני הכול הזירה הציבורית. פרשת בית החולים באשקלון מוכיחה שאפשר לשים מחסום להשתלטות החרדית בלחץ ציבורי. התברר חד משמעית שיותר משהחרדים משתלטים על המרחב הציבורי החילוניים אדישים לו ומחפשים לעצמם את הנוחיות שבתהליך המשפטי. הזירה השניה היא זירת הדיאלוג וההידברות, לאחר מכן הזירה הפוליטית התקציב, חוק ההסדרים, השקיפות החוקתית והשיוויון כלפי החוק. הזירה המשפטית היא הזירה המתאימה פחות מכולם בית המשםט העליון טוען וטעןבזכות האקטיבים השיפוטי, בין השאר, שהוא נועד להגן על זכויות המיעוט אבל הוא למעשה כלי בידי הרוב הנורמטיבי נגד המיעוט בתוכנו שהרי החוק בישראל ומערכת המשפט עוצבו בתבנית חילונית ליברלית ולא בתבנית דתית חרדית או לאומית ערבית. לראיה שבית המשפט העליון נחשב גם בציבור הערבי וגם בציבור החרדי כנציג הממסד המתנכר. פסיקת עמנואל רק ממחישה את הבעיה ומחזקת את התחושה.

מכול ההתבטאויות של הציבור החרדי שאינם חמהססים להשוות כול מחלוקת זניחה לשואה ולקידוש השם (גם בהתנתקות היו גורמים שהשוו את ההתנתקות לשואה ממש) הבנתי א. - שאיני מכיר ומבין כלל את הציבור החרדי ואת רגישויותיו ובוודאי שאיני יכול להכיל עליו את המושגים החילוניים שלי ולשפוט אותו לפי מושגי שלי. ב. - שבציבור החרדי יש אין ספור קבוצות הנאבקות אחת בשניה, מבחינת יהרג ובל יעבור, על כל מיני זוטות שבעיני הם הזויות ובעינהם זה מרכז עולמם. ג. - שגם העותרים, ובהם בנו של הרב עובדיה יוסף, הם חלק מאותו מכלול הנתון בסבך מאבקיו הפנימיים שאין לו דבר עם שיוויון, דמוקרטיה, הכרה בסמכות בג"ץ ושהוא השתמש בבג"ץ, באופן ציני, להכריע במחלוקת ולנגח את יריביהם הדומים להם כשתי טיפות מים. ד. - שיש בארץ תופעות של אפליה חמורות פי מאה שאינן זוכות להתייחסות ו ה. - שדמוקרטיה חייבת גם לכלול את זכותו של האחר להיות שונה.

היכן האיזון. אני, אנחנו החילוניים והרוב במדינה לא חייבים ולא צריכים לממן את גחמותיה של כול קבוצת מיעוט, ביחוד אם זה סותר את עקרונותינו היסודיים. מצד שני אסור לנו להתערב בחייהם הפנימיים של קהילות חרדיות ודי היה לבג"ץ להורות למדינה, אם לא הבינה זאת לבד, להפסיק את המימון לבית הספר בית יעקוב או לכול בית ספר שנוהג אפליה (למשל כלפי ילדי אתיופים). שינהלו את חייהם כרצונם אבל רק על חשבונם. תקציב המדינה מחייב אותם להכיר בנורמות של המדינה. בג"ץ הלך צעד אחד רחוק מדי – להתערב בחיים הפנימיים של הציבור החרדי ועל יד כך הגביר את השסע בעם וליכד את כול החרדים, שברגיל מתקוטטים אחד עם השני על שווה פרוטה, לרעת מדינת ישראל.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דני רשף