אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מחוץ לקופסא


תאריך פרסום קודם: 
13/06/2010
מחבר: 
דני רשף

ביום שישי האחרון התפרסם שוב בסוף שבוע של ידיעות, בפעם המי יודע כמה, המאמר הממוחזר של אורי שגיא, מי שבימי ברק העליזים, ב 1999, ריכז את המו"מ עם סוריה. אורי שגיא חזר על טענתו הלעוסה שהשלום בעצם כבר סוכם, אפילו כבר נכתבה טיוטה של הסכם במשרד החוץ של ארה"ב, אבל אהוד ברק קיבל ברגע האחרון "רגליים קרות". כמובן ש"בסוף המלחמה הבאה" כבר נחפש את ההסדר. אורי שגיא מעיד על עצמו שכראש אמ"ן בימי רבין למד את "מגבלות הכוח". אני לפחות מצפה מראש אמ"ן לתובנה הרבה יותר רחבה מהבנת מגבלות הכוח, למשל הבנת הסוגיה האסטרטגית שעל הפרק, שעוסקת במצב הכללי הגאו פוליטי ובזיהוי נכון של הבעיה. מאחר שאורי שגיא לא התייחס כלל לנושא משל המו"מ עם סוריה התרחש בחלל פוליטי, אנסה להשלים את החסר.

הקו המנחה של בשאר אסאד כנשיא, בכול תקופתו מ 1971, היה שמרנות, יציבות, עיקביות ורציפות. יותר מכול שנא בשאר אסאד תפניות חדות, משברים ומצבים בלתי צפויים – ההפך הגמור מברק של 1999.

תהליך שלום במזרח התיכון משול לרעידת אדמה. שלש ראשי מדינות, המלך עבדאללה מירדן ב 1951, הנשיא סאדאת, ב 1881, ויצחק רבין ב 1995, נרצחו בגלל תהליכי שלום. הסכם השלום עם מצרים חולל זעזוע עולמי בעולם המוסלמי סוני. פליטי הג'יהאד האסלאמי המצרי, ארגון שהוקם כתגובה לתהליך השלום עם מצרים, יסדו ב 02/1998 את אל קאעידה שצמרתו הייתה מורכבת בעיקר ממשוחררי הכלא המצרי ובראשם איימן זוואהירי. ב 06/26/1995 כבר ביצע הג'יהאד המצרי ניסיון חיסול מתוחכם של נשיא מצרים באדיס אבבה, אתיופיה, ואל קאעידה כבר ביצע ב 08/1998 את הפיגוע הכפול בקניה וטנזניה. מדובר בסכנה רצינית ליציבות בסוריה וסכנה עתידית, שהתממשה, ליציבות בעולם. אמנם חאפז אסאד חיסל את האחים המוסלמים בסוריה בטבח חמה ב 03/1982 אבל הסכנה להתפרצות מחודשת של הארגון, שפליטיו איישו עכשיו בהמוניהם את אל קאעידה העולמי הייתה מוחשית ביותר.

ב 21/01/1994 נהרג היורש הטיבעי של נשיא סוריה - בנו באסל אסאד, בתאונת דרכים. בשאר אסאד, הנשיא הנוכחי, שלא היה מעורב בתהליכי השלטון, הובהל במהירות מלונדון שם עסק ברפואת עיניים, לרשת את השלטון. הוא נימצא ב 1999 בעיצומו של תהליך הכשרה חפוז ובעייתי. חאפז אסאד, שחשש מאוד ממאבק ירושה בצמרת ובמשפחה השלטת כבר הבין ב 1999 שימיו ספורים ושנותיו קצובות. על סדר היום המרכזי של סוריה עמד שינוי החוקה, כך שבשאר, שטרם מלאו לו 40, יוכל להחליפו בטרם זמן, מה שאכן קרה לבסוף, ושלבשאר הבן תהיה אחיזה אמיתית בצמרת השלטון. הדבר האחרון שבשאר אסאד היה צריך ב 1999 זה תהליך קיצוני, מתסיס ומאיים של שלום עם ישראל שיכל לפלג את הצמרת הסורית, להתסיס מחדש את האחים המוסלמים והכול עלול, מבחינת האבא חאפז אסאד, לקרות בדיוק שבנו הלא מנוסה יאלץ להתמודד עם הסערה שהאסלאם הג'יהאדי ותהליך השלום יחוללו בסוריה.

אנחנו, בישראל, יוצאים בהנחה אוטומטית שהחזרת רמת הגולן חשובה לסורים יותר מכול, עד כדי סיכון היציבות השילטונית או, בימינו, עד כדי נטישת העגלה האירנית הדוהרת קדימה לאטום. האפשרות שרמת הגולן בידיים ישראליות חשובה ליציבות של המשטר הסורי יותר כגורם מגבש של החברה הסורית וכהצדקת הקיום של משטר המיעוט של הבעת' לא נידונה אצל אורי שגיא כלל. מי שקורא לנו לחשוב מחוץ לקופסא לא הוכיח שום יכולת ועיניין להתמודד עם שאלות היסוד של המציאות הסורית – אז ב 1999. בקיצורו של דבר תהליך השלום עם סוריה פגש את סוריה ברגע הכי לא מתאים האפשרי, בזמן שבו המשכיות שושלת אסאד וקיום המשטר הם הסוגיה העיקרית שעל הפרק בסוריה. תשפטו אתם אם היה לסוריה באמת עיניין אמיתי בהחזרת הגולן. באשר למי שהיה ראש אמ"ן לשעבר אפשר היה לקוות לפחות להתייחסות מסויימת לנושאים שהוזכרו.

ישראל שוגה חזור ושגו בהבנת המצב האסטרטגי שבו היא נתונה. רק כעת ישראל מתחילה להבין את הבעיתיות של נשיאות אובאמה, עוד לפני חצי שנה טען השר פואד בן אליעזר שהמשבר עם תורכיה הוא טקטי, בן חלוף, למעשה האשים את האצבע של פרס במשבר. אהוד ברק, שאיני נמנה על תומכיו אלא ההפך, אשם בכשלון תהליך השלום עם סוריה בדיוק כמו שהאצבע של פרס אשמה בהתדרדרות עם תורכיה. מאורי שגיא היה מקום לצפות לתובנה הרבה יותר עמוקה הרי הוא היה ראש אמ"ן – בהחלט סבה לדאגה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דני רשף