אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

יום השואה - איתמר יעוז קסט


תאריך פרסום קודם: 
19/04/2010
מחבר: 
לימור שריר

מאמר ליום השואה וקטע מפרי עטו של הסופר והמשורר איתמר יעוז קסט/ מאת ד"ר לימור שריר

יום השואה מזכיר לנו, הרופאים, את חלקם הנורא של אנשי הרפואה הנאצים שערכו ניסויים קשים ורצחניים ביהודים ובאחרים בקור רוח ובשם המדע. מספטמבר 1939 ועד אפריל 1945 נערכו במחנות הריכוז לא פחות משבעים מחקרים רפואיים שונים שכללו ניסויים כפויים בלא פחות מ-7000 בני אדם. הניסויים נערכו במסגרות הממוסדות של הרייך השלישי דהיינו במסגרת שירותי הבריאות האזרחיים של המדינה והמפלגה, שירותי הבריאות הצבאיים והשירותים הרפואיים של הס"ס תוך פגיעה באתיקה הרפואית המחייבת. האתיקה הרפואית, שהיא אתיקה אוניברסאלית שבבסיסה שוויוניות של האדם בחברה האנושית, מחייבת כל רופא מחויבות אישית־מוסרית לשמור על הבריאות ועל החיים של כל יצור אנוש. כפי שנאמר בתפילת הרופא המיוחסת לרמב"ם: "וחזק את גופי ונפשי ויהיו בהם בכל עת נכונים לפעולה בלי לאות במקרה העשיר והעני, הטוב והרע ואוהב והשונא. תן לי לראות בחולה אך את האדם כי אדם הוא".

בעולם הנורא של התקופה ההיא פעלו בתוך מחנות הריכוז רופאים יהודיים, מאסירי המחנות, שניסו בכל יכולתם להציל חיים. אחד מהם הוא ד"ר בלה קסט ז"ל, אביו של המשורר והסופר איתמר יעוז קסט, שחירף את נפשו בברגן בלזן בעת שטיפל באסירי המחנה שחלו בטיפוס הבהרות במגפה שפרצה שם.

ברומן פרי עטו "בחלון הבית הנוסע" שפורסם בשנות השבעים בהוצאת עקד, מתאר איתמר יעוז־קסט את גלגוליה של משפחה ששרדה את השואה והחזיקה מעמד עד שהגיעה לארץ ודווקא שם היא נוטה להתפרק.

ברצוני להציג בפניכם קטע של פרוזה שירית לקוחה מספר זה לזכר אביו והיא מבוססת על זיכרונותיו של איתמר כילד בברגן בלזן בשנים 1944- 1945.

ד"ר בלה קוסט הסביר באותם ימים לרעייתו המודאגת ולבנו איתמר ששבועת הרופא מחייבת אותו לטפל בחולים בכל מצב.

איתמר יעוז־קסט מספר שתקופה זאת, עד כמה שזה נשמע בעינינו כאבסורד, הייתה התקופה היפה ביותר בעת ההיא בחייו של אביו.

בוָאקוּם-העולם

שַׁעַר נִפְתַּח. איתמר יעוז־קסט
נִכְנָסִים.
נוֹצוֹת עוֹרְבִים מְפֻחָמוֹת בָּעֲרָפֶל.
עֲרָפֶל עַל מִטּוֹת-הַקְּרָשִׁים.
"רַק לְשָׁבוּעַ..." קוֹל מְדַבֵּר, "אַחַר-כָּךְ מֵחֲלִיפִים: לִשְׁוַיְץ!..."
מִישֶׁהוּ צוֹחֵק. עֲרָפֶל עַל מִזְרְנֵי-בֹּץ. וְקוֹל שֶׁל יֶלֶד:
"אִמָּא, הַמִּזְרָן זָז..."
כְּאִלּוּ חֻדֵּי מַסְמְרִים נוֹצְצִים מִתּוֹךְ הַמִּזְרָן.
נוֹצְצִים מַסְמְרִים עַל כַּפּוֹת הַיָּדַיִם וְהָרַגְלַיִם.
כִּנִּים.
"אִמָּא, הַמִּזְרָן זָז."
"אֵיפֹה הָרוֹפֵא?"
וְשׁוּב: "אַל תִּזְדַּהֶה!"
אֲבָל הוּא קָם. הוּא יוֹצֵא מִן הַשּׁוּרָה.
"אַתָּה הָאַחֲרַאי!" אוֹמֵר קוֹל מַתַּכְתִּי,
"אַתָּה הָרוֹפֵא וְלָכֵן אַתָּה הָאַחֲרַאי לַנִּמְצָאִים בַּצְּרִיף!"
וּמִדֵּי בֹּקֶר - מִסְדָּר. מוֹנִים אֶת הָאֲסִירִים.
"יֶלֶד! יֶלֶד!" נִשְׁמָע מִדֵּי בֹּקֶר בְּהִפָּתַח דֶּלֶת הַצְּרִיף.
"יֶלֶד! יֶלֶד!" מִדֵּי עֶרֶב בְּהִסָּגֵר דֶּלֶת הַצְּרִיף.
וְאַנְחַת-רְוָחָה עַל הִמָּצְאוּת כָּל הַנְּפָשׁוֹת יַחַד, כָּל הַמִּשְׁפָּחָה.
עוֹד יוֹם אֶחָד.
וַאֲנִי רוֹאֶה אֶת אָבִי.
הוּא גּוֹחֵן עַל בֶּגֶד מֻשְׁלָךְ אַרְצָה.
"טִיפוּס-הַבֶּהָרוֹת," פּוֹלֵט אַבָּא.
חַיָּל נִרְתָּע בְּפַלָּצוּת וּמְנַעֵר אֶת מַדָּיו בְּכַפּוֹת-הַיָּדַיִם, חוֹזֵר וּמְנַעֵר אוֹתָם.
הַמַּדִּים אֵינָם חוֹצְצִים עוֹד.
הוּא שׁוֹלֵף אֶקְדָּח וְאַחַר-כָּךְ מֵחֲזִיר אֶת כְּלִי-הַיֶּרִי אֶל חֲגוֹרָתוֹ בְּרֶטֶט.
נוֹשֵׁף עָלָיו.
חַיָּלִים מִתְהַלְּכִים בֵּין שׁוּרוֹת הָאֲסִירִים בַּחֲשַׁשׁ נְגִיעָה.
חַיָּלִים מִתְחַנְּנִים אֶל הָאֲסִירִים לְבַל יִתְקָרְבוּ אֲלֵיהֶם.
לֵילוֹת? כַּמָּה לֵילוֹת בַּצְּרִיף?
כָּאן.
בְּוָאקוּם-הָעוֹלָם.
בְּקִרְבַת נְמַל בֶּרְגֶּן.
בְּבֹקֶר חֹרֶף נִפְתָּח הַשַּׁעַר, בְּלַיְלָה חוֹרֵק-שֵׁן וּבְיוֹם מַפְשִׁיר בְּלֹבֶן.
שָׁנָה? שְׁנָתַיִם? שָׁלוֹשׁ?
מִישֶׁהוּ מוֹצֵא לוּחַ-שָׁנָה וּמוֹנֶה אֶת הַזְּמַן. מִישֶׁהוּ פּוֹתֵחַ בְּשִׁיר
וְצוֹפֶה אֶל הָעוֹרְבִים.
בִּמְקוֹם שֶׁמֶשׁ יוֹמָם נִדְלָק זַרְקוֹר מִדֵּי לַיְלָה.
מִישֶׁהוּ קוֹרֵא: "יֶלֶד, יֶלֶד שֶׁלִּי!" מֵעֵבֶר לַגָּדֵר וּבְקוֹל זָר.
וְהַיֶּלֶד רָץ אֶל אִמּוֹ בְּבֶהָלָה: "נָכוֹן שֶׁאֲנִי הַיֶּלֶד שֶׁלָּךְ?" וְהוּא נִלְחָץ אֶל אִמּוֹ
עַל מִטַּת-הַקְּרָשִׁים,
בְּעוֹד שׁוּרַת הָאֲנָשִׁים הַשּׁוֹכְבִים עַל הַמִּזְרָנִים מִתְהַפֶּכֶת מִצַּד אֶל צַד כְּלִפְקֻדָּה,
כְּדֵי לְפַנּוֹת מָקוֹם לְמִישֶׁהוּ הַמִּתְעוֹרֵר לְרֶגַע.
"לֹא, אַל תֵּצֵא עוֹד אֶל הַגָּדֵר! אַל תֵּצֵא עוֹד אֶל הָאֲוִיר!"
"שְׁוַיְץ," לוֹחֵשׁ קוֹל וְרָאשִׁים מִתְרוֹמְמִים מֵעַל הַדַּרְגָּשִׁים, "יַחְלִיפוּ אוֹתָם
בִּמְכוֹנִיּוֹת-מַשָּׂא..."

וּבֵינְתַיִם?
בֵּינְתַיִם רוֹחֵשׁ וְלוֹחֵשׁ הַמִּזְרָן וְהַיֶּלֶד מְשַׂחֵק.
אֶת שְׂמִיכַת-הַקְּרָעִים הוּא מוֹשֵׁךְ מֵעַל לְרֹאשׁוֹ
וּבְפִיחוֹת קְטַנּוֹת מְנַסֶּה לְהַבְרִיחַ אֶת הַכִּנִּים.

וַאֲנִי רוֹאֶה מִבַּעַד לַחוֹר שֶׁבַּשְּׂמִיכָה: שְׁכוּבִים כָּל הַגּוּפוֹת וְנִצָּב רַק אָבִי.
טוֹעֵן כְּנֶגֶד אֵיזֶה חַיָּל.
הוּא אוֹמֵר: "הֲרֵי הָאִישׁ עוֹד נוֹשֵׁם."
הַחַיָּל יוֹרֶה. וְהָאִישׁ חָדֵל לִנְשֹׁם.
וְאַבָּא עוֹדֶנּוּ נִצָּב וּלְרַגְלָיו שׁוֹרְצוֹת הַכִּנִּים, בְּנָמוּךְ-בְּנָמוּךְ.

איתמר יעוֹז-קֶסְט נולד ב-1934 בהונגריה, במשפחה חילונית-מתבוללת, על-אף היותו נצר לשושלת רבנים וצדיקים מפורסמת. ב-1944 נלקח עם בני משפחתו למחנה ריכוז והשמדה בגרמניה. עלה ארצה ב-1951 וסיים את חוק לימודיו באוניברסיטת תל-אביב. מ-1956 מפרסם שירה, פרוזה, מסות ותרגומים, והוא המייסד והעורך של הוצאת עֵקֶד על בטאוניה הספרותיים. בשנות ה-80 החל לבקש את דרכו בכיוון האמוני-הדתי בעולמה של היהדות.

בשנים 2002-1999 שימש כנשיא אגודת הסופרים העברים בישראל.

זכה בפרסים ספרותיים רבים, ביניהם: פרס ראש-הממשלה (פעמיים), פרס ע"ש לאה גולדברג, פרס נשיא המדינה על מכלול יצירתו השירית ופרס אקו"ם על מפעל חיים בתחום השירה. כמו כן זכה בעיטור-כבוד מטעם נשיא הונגריה על תרגומיו מן השירה ההונגרית לעברית. אוסף מקיף משירתו ראה-אור ב-2001

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת לימור שריר