אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שרה אהרונוביץ קרפנוס: – אני – זה בסדר


התמונה של משה גנן
תאריך פרסום קודם: 
27/03/2010
מחבר: 
משה גנן

שרה אהרונוביץ קרפנוס: –" אני – זה בסדר" (חלונות, 2002)

זהו ספר תשוקות ומאוויים, שבפרץ רגשות שוטף מעלה את הקורה לגוף בבואו במגע קרוב לאוהב. זהו ספר הגוף בְּהִגָּפְפוֹ, בהיפתחו – בזרם רגש אדיר – אל בן הזוג, הגבר הַשּׁוֹקְקָהּ. בכל שיר ובכל זיע זהו ספר השר את המגע. שירים אלה הם מיני רשימות . – יומן על מגעים ( "באקראי"...) של נשיקות קלילות, געגועים למגע הגוף – מתוך אינטימיות מהימנה. כבפרץ רגשות פתאומי, כמעיין המתגבר, כזרם שאין לעמוד נגדו העלתה המחברת את פרץ רגשותיה בספר - שקלה את עולמה.

כי זהו ספר קרבת המחברת אל אֲהוּבָהּ, - אך גם אל אִמָּהּ, בִּתָּהּ להן היא מוסיפה ומתגעגעת. הקשרים אל כולם קרובים, קשרי מגע הנמדדים בערכי רכות וחום. וכולם – הבעל, האהוב, האם, הבת – קיימים מתוך היזכרות בקרבתם, ביכולתם לנסוך אל מהות הכותבת מִחִיּוּתָם, מאותה אינטימיות נוסכת בטחון המלאה את עצמה, מְגִנָּה. זו, כמובן, היזכרות מתוך בגעגועים, שהזמן איננו משמש להם מזור: אלה הגעגועים המלווים אותנו כל השנים, דרך ארצות ויבשות, תקופות ועתים..

כי הספר, השירים בו, מלאים "מין היזקקות מטורפת,/ רצון בלתי מסופק/ תחושת החמצה ממוטטת...": (עמ' 16. השירים בספר אינם מנוקדים).

המגע עם הזולת, הקרבה הפיסית – מעין געגועים שאינם אינם קלים - ואינם כלים- לחזרה אל חיק האם, אל הביטחון הראשיתי בתוך רחמה. געגועים אלה הם - אחת, ואחד לו עם האובייקט של הגעגועים, של המגע הפיסי, גוף אל גוף הוא עם הבעל, האהוב, או הבת או האם: ולעתים אין להבחין אל מי פונה השיר: (אין ניקוד, כאמור, ועל כן השיר, למקראו על ידי הקורא מתהפך: אל מי המשוררת דוברת, למשל, במשפט פתיחה כמו "עֲדַיִן רוצה (לפעמים עד דמעות) /עֲדַיִן חשה את קרבתך?" קורא מן השורה יחשוב כי כתוב "קִרְבָתְךָ": ורק שורות מספר לאחר מכן ימצא כי המשוררת פונה בדבריה אל נמענת: "בואי אלי, מלאיני, תני לי לרגוע במחיצתך..." – מלים הנשמעות גם כאילו נאמרות אל חיק גבר. הגעגועים הם בהווה, האובייקט שלהם – האם המתה, המפגש החד-פעמי (תמיד, או באופן מתמשך) עם האהוב הם הינם כבר נחלת העבר: לכן אין הגעגועים יכולים להתגשם. ובאין התגשמות, התממשות המגע, השירים מגיעים אל הייאוש: הרצון להגשים, להגיע למגע אמת נתקל במציאות, באינות: (נושא שכשלעצמו הגיע לידי ממוש כה חזק בשירו של פ. שדה: "אשכבה": " אִישׁ שׁוֹכֵב בַּחֹשֶׁךְ עַל מִטָּתוֹ / עֵינָיו רוֹאוֹת אֶת הַנַּעֲרָה בִּרְכָּיו נוֹגְעוֹת בַּבִּרְכֶּיהָ/...שַׂעֲרָה נוֹפֵל עַל לְחָיוֹ עַל חֲזֵהוּ הִיא עֲנוּגָה וַאֲהוּבָה / אֲבָל הִיא אֵינֶנָּהּ...מִי יְשַׁלֵּם בְּעַד מְצוּקָתוֹ .../ וגו' (פ. שדה, ספר השירים, 1970-1947):

ומשתלטת תחושת האין-אונות. מה אני? שואלת המחברת: שֵׁדִים בי מתרוצצים, תהיות - וְאַחַר, ההגעה להכרה: זה כל האדם, יצור חברתי, השואף למגע, כקרבת בת אל אמה, אל אחותה: המבקש בכל אשר יפנה אושר, גם אישור להווייתו,לעצם קיומו: כי רצונו לחיות בעולם הזה. "אני בסדר" – היא מגיעה להכרה, להתרה. האני הזה, המשתוקק, המתגעגע, כמה ואף מתאווה – אני זה בסופו של דבר הוא בסדר, כמו שידידה, לפניה נפתח הלב, מבטיחה למתלבטת במהות זהותה הפנימית: ודבריה נִסָּחִים אל הלב כצורי ומזור, התרה והקלה שהנה הן מחזקות ומחזירות את גלגל שוויו המשקל הנפשי אל מסלולו. כי יש לדעת: בתהיותינו כלפי עצמנו אנחנו לבד, כעין אבודים בחלל, - אין לנו אלא אנו עצמנו: אנו חיים כבחדר סגור, ללא חלונות לחוץ, בתוכנו, ואין לנו אל מה למדוד את עצמנו, כדי לדעת האם לנו אנו או לצרינו. אין לנו קנה מידה לשפוט את ה"אני" הזה שניתן לנו ללוותנו בדרך, את מהותנו – במקרה הזה המהות השוקקת – עד שאנו פוגשים באותו שותף-לדרך, אדם , נציג עולם החוץ, זולתנו: ואנו מוצאים קנה מידה המודד בראי העולם את מהותנו. (זה בסדר", עמ' 20).

אותה היזקקות נואשת לזולת – זה מקורה, זה מקור הצורך שלנו להיות מאושרים – תרתי משמע - בעולם. בכבוד ר ב - משה גנן -------------------------------------------------------------------- [1] בלארוס (בבלארוסית וברוסית: Белару́сь, ברוסית גם: Белору́ссия) היא מדינה הגובלת עם רוסיה ממזרח, עם אוקראינה מדרום, פולין ממערב וליטא ולטביה מצפון. הייתה שייכת לברית המועצות ואחרי התפרקות ברית המועצות הפכה למדינה עצמאית.  

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר