אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

על להתקדם אחורה


תאריך פרסום קודם: 
03/03/2010
מחבר: 
ארנון נבות

תחושת הרגרסיה במצב שמתואר בכותרת היא תחושתו הסובייקטיבית של מאן דהו, שפועל בתהליך ולא בהכרח קיימת אצל הצופה מן הצד שאינו מודע לערכים של העולם שנגלה לפניו ואינו יודע מה בעולם הזה, קדימה ואו אחורה. אולם עבור הצופה החיצוני, כל דינאמיקה עדיפה על פני סטגנציה*, או העדר תנועה, שהוא המצב היחיד שבו, לכאורה, אפשר להימנע מן התחושה הסוביקטיבית, לפיה אתה מתקדם אחורה. איזה מאפיינים יכולים להעיד על התקדמות או על נסיגה באופן אבסולוטי? שינוי הוא ללא ספק סוג של מבחן שמנבא את זה לא רע. כלומר אם החזיונות במציאות שלך שונים מאלה שראית לפני כן, סביר שאתה בתנועה ואולי מתקדם. בעיקר אם מרכיבי המציאות המשתנה, אינם מוכרים לך מקודם. יוצא איפה שהתקדמות תובעת סוג של חדשנות, למרות שזו לא בהכרח ולא תמיד חיובית. כי יש מצב שבו השונה - חדש, גרוע ממה שקדם לו וגםכאן המבחן לחלוטין ערכי ולא אבסולוטי. כך, בלי משים, הכנסתי עוד משתנה לדיון, שגם קשה להגדירו באורח אובייקטיבי, הרי אין ספק כי החדש והגרוע עבור מאן דהו,יכול להיות הזכייה ב - JACKPOT עבור זולתו, שסדר העדיפויות והסולם הערכי שלו שונים לגמרי. אם כך, האם אפשר או אי אפשר להתקדם אחורה? בלי להמשיך להתפתל בלבירינט הלוגי של השאלות והתשובות למעלה, אני קובע לצורך הדיון כאן, כי אפשר. כלומר, אתה, אני וכולנו יכולים בהחלט להתקדם אחורה ולפעמים, למרות הקונוטציות הערכיות, עדיפה גם תנועה כזאת, על פני סטגנציה מוחלטת. מדוע? כי במצב של העדר תנועה, התמונה בפרספקטיבה שלנו מתקבעת, וכל מרכיביה מוכרים במידה מסוכנת, כלומר, אנחנו נאחזים בחזיונות האלה שהפסיקו להתחלף לנגד עינינו כאילו הם תמיד היו שם ותמיד יהיו שם, ואין לי ספק שהמצב הזה של העדר תנועה יכול להדמות אידילי, בעיקר אם בכל תזוזה לכוון כלשהו על ציר הזמן, החזיונות שמצפים לנו לא במיוחד סימפטיים.

כמובן שבעת שאני מדבר על תנועה, אני מדבר על הזמן, (כי זה אותו הדבר בעצם). השאיפה לעצור את התנועה, זהה לשאיפה לעצור, או לפחות להאט את הזמן, כדי לזכות בעוד קצת חיים ואו מכוון אחר, הרבה יותר רלוונטי לנו, (ברמת המקרו של הקולקטיב הישראלי), לדחות את הקץ, שמסתמן יותר ויותר אולטימטיבי. וזה לב הפרדוקס. כדי לזכות בעוד זמן = חיים, צריך לעצור את העולם, (סוג של שעשוע בלתי אינטליגנטי), ואת זה אפשר לעשות רק ב"נדמה לי". כך, אני מניח בניחוש משכיל, מחשבותיו של אדם שנוטה למות מתרכזים בעברו, כי בעת שבו הוא נמצא, רק העבר רלוונטי בעצם. השופט הבכיר, איוון איליץ' מהרהר על פני עשרות עמודי פרוזה משובחת בעברו, שלו אנחנו נחשפים על ידי טולסטוי, ולא לעתיד שלו, שלא קיים דה פקטו ודה יורה. אולם בעת שאיוון איליץ' סוקר את עברו, הקולגות שלו, אלה שימשיכו לחיות עוד קצת אחריו, עסוקים במותו בפרספקטיבה עתידית, כלומר, כל אחד ואחד מהם עושה את חישוביו, כיצד מותו של השופט הבכיר ישפיע על חייו שלו בעצם. לחשוב "עבר" זה לעצור את העולם, או הדרך העלובה שלנו לעשות עוד סיבוב על הקרוסלה של החיים, אלא שהפעם, אנחנו יכולים להחליט במהלך הסיבוב על מה להסתכל ועל מה לא. (בעצם הדילמה היא בין חוגה בעיניים פקוחות לבין עצומות לגמרי, שבה לחזיונות אין משמעות ורק התנועה הסיבובית גורמת לעונג). אולם הקרוסלה מקובעת והתנועה שהיא מספקת, היא תנועה סטגנטית**, שבה לא חשוב לאיזה כוון תסתובב, בכל מקרה תגיע לנקודה ממנה התחלת, או במקרה של איוון איליץ', למותו הצפוי שהוא סוג של התחלה עבור הקונקורנטים. וכאן המקום לשאול, אם להסתפק בקרוסלה עד שזו תעצור, ואם נרצה ואם לא, כולנו נצטרך לרדת, או שמא הגיע הזמן לחפש, גם אם זה נראה קשה למדי, חלופה אחרת לניוד שלנו. מה הפלא איפה, שבעת שאצלנו נסב הדיון סביב משתני מורשת, (מורשת = עבר, אפילו במצרית עתיקה, או הוטנטוטית), אצל הקונקורנטים שלנו, אלה הפחות נחמדים, שאנחנו מכנים כ"ציר הרשע", הדיון סב סביב העולם בעתיד, ואיך הוא יראה בלעדנו. אז מה זה אומר בעצם? או שאנחנו, כמו איוון איליץ', נתמוגג על עבר שתמיד נראה יותר טוב מן ההווה, כי כך הקלידוסקופ האישי שלנו בנוי, לסוג של הפרודיה ב"טרגדיה האנושית" *** שעבורה נוצרנו, (ע"י הברירה הטבעית של דרווין או בצלם של הדוסים, ממש לא משנה לי)... או ננסה בכל זאת לרדת מן הקרוסלה, למרות שהיא עדיין מסתחררת, תוך ניצול האנרגיה הצנטריפוגלית שצברנו לכמה צעדים מהירים, שישליכו את כולנו הרחק מן הבלגן שיצרנו. אם להשתמש באנלוגיה של הקרוסלה והאנרגיה הצנטריפוגלית, ככל שנקדים לרדת, כך תעמוד יותר אנרגיה לרשותנו, והמרחק ממנו נצטרך להתנהל בכוחות עצמנו יגדל, או האתנחתא לאסוף כוחות להתחלה חדשה ושונה תמשך עוד שנייה או שתיים, ונרוויח עוד זמן, כדי להחליט לאן פנינו. למרות שהנטייה האנושית הכי דומיננטית, (אחרי הרצון לחיות ולהשאיר צאצאים, ולמענם בעצם), זה להיאחז בעבר כמה שיותר, כי הוא "מרחב" הזמן היחיד שבאמת מוכר לנו, (ההווה, פיקציה ועתיד לא ברור, כך מה נותר בעצם), להשתעבד לנטייה הזאת, הוא המתכון הכי יעיל להעלם מן העולם לנצח. קבוצות בעלי חיים שנאחזו בעבר וסרבו לשינוי, הושמדו על ידי קבוצות חדשות, שסיגלו לעצמן את יכולת ההסתגלות כמשתנה החשוב, במין הימור עתידני, שיצליח או לא, אבל סיכוייו רבים מן האי- הסתגלות, שדינו חידלון אבסולוטי.

הכלל הזה, סוג של אקסיומה בתורתו של דרווין, והוא מנבא ומסביר בצורה מיטבית את התהליכים של האבולוציה בעולם החי, שאנחנו חלק ממנו. על כן, קבוצות אוכלוסין שפתוחות לשינוי, סיכוין לשרוד בעולם משתנה גדולות לאין שיעור מכאלה שנאחזות בעבר ואו בערכי מורשת. ניתוח הקונפליקטים בין החילונים והדתיים בישראל, ממחיש בצורה מיטבית את המאבק בין קבוצה שרואה בשינוי ברכה, (החילונים), לבין זו שמתייחסת לשינוי כחילול השם וכקטסטרופה, (הדוסים). רוב המחלוקות בין שתי האוכלוסיות נסובות סביב ניסיונות הציבור החילוני לשנות ולהסתגל, לבין הצו של הממסד הדתי לשמר את הקיים או במקרים מסוימים לכפות את ערכי העבר על חיי היום יום. כך גם עיקר המחלוקת בין הימין לשמאל, שבו הימין נאחז במשתני עבר אל מול רצון השמאל הליברלי להפוך לחלק בעולם משתנה, שהכוחות המובילים בו מושכים לכוון גלובליזציה שאינה מתמקדת במשתנים כלכליים בלבד. הליברליזם החילוני, באופן אוניברסאלי מקדש את החיים על פני משתנים בעבר, שבעיניו אינם רלוונטיים, בעת שהשמרנות הדתית נאחזת בעבר כמו בקרנות המזבח, כי ההצדקה היחידה להמשך קיומו, נמצאת שם. כך בהחלטה פוליטית של סגן שר הבריאות, הלץ הזה ליצמן, הוא מעדיף לשמור על שלמות של קברים, (אנשים מתים), מבניית מרחבי טיפול מוגנים לאנשים שחיים עדיין כדי שבמלחמה עתידית וודאית, הם לא יהפכו למתים בטרם עת, (ואולי הוא מעדיף, שיהפכו לכאלה, כי במצב שבו הם מתים, הופכם לנתינים הכי ממושמעים של הממסד שבשמו הוא נשלח לפוליטיקה). עבור הליברל, העבר משמש בעיקר כדי ללמוד על העתיד ולגזור מכך על עיצוב ההווה, שהוא סוג של קונספט ווירטואלי, שייצרנו כדי להתמודד עם מצבים של תנועה בלתי פוסקת ואין סוף, שהואהכל רק לאנצח. עבור הימני השמרן, העבר הוא סלע קיומנו. זה יפה בניתוח מילולי שאני מורח כאן באלגנטיות, אולם במילים האלה בעצם טמון כל ההבדל בין היכולת שלנו לשרוד את ההווה למרות העבר ולא בזכותו לכאורה, כפי שהימין והממסד הדתי מנסה להציג בפנינו. כך, אין שום דבר שמפריע יותר לחיינו, (כאומה עצמאית בעתיד), מן העבר שלנו. האחיזה הזאת, שההצדקה לה נתונה במחלוקת אובייקטיבית, (למי שייכת האדמה הזאת לעזאזל?), היא גם מבטאת אסטרטגיה בלתי יעילה בהיבט הדרוויניסטי. בנאום בדמשק אתמול, שאל אחמדניג'ד שאלה שלרגע זה, היא עדיין היפותטית: אילו שאלו את כל אומות העולם, האם הם רוצים בקיומה של מדינת ישראל, נניח של כל החברות באו"ם, מה הייתה תשובת הרוב? מה אתם חושבים, האם יש על זה מחלוקת? במצב כזה, הדבר הכי חשוב עבורנו, ששאלה כזאת לעולם (בפורום כזה מחייב), לא תהיה לגיטימית. אולם אם אנחנו בשלנו נמשיך, ונעשה הכל כדי להרגיז את העולם ולהתגרות בו, יגיע הרגע שהשאלה הזאת תהפוך לגמרי לגיטימית. השינוי הזה, כרגע בידנו. אז תחליטו מה יותר חשוב, העתיד של ילדנו ונכדנו, או סלע קיומנו? *אחת מהנחות היסוד של המחשבה האנושית, אומרת שתנועה עדיפה על עצירה מוחלטת שנחזת בעניינו כחדלון או מות. ההנחה הזאת בולטת במיוחד באקטים שבהם בני אדם מחליטים לשלול את החופש מזולתם, (העונש האולטימטיבי בין בני אדם, לצד עונש המוות). ומה עושים במצב הזה. כולאים את הזולת ביש המזל בתא שקירותיו חשופים, שבו לא קורה שום דבר, וכופאים עליו פרספקטיבה קבוע למשך שנים, שהיא היא בעצם העונש. **תנועה סטגנטית, סוג של טאוטולוגיה, שאני משתמש בה כדי להדגיש את האבסורד שבו דינאמיקה עקרה מוצגת כחזיון שהוא חזות הכל, כאילו *** "הטרגדיה האנושית" מחזה מעת מדצ' אימרה, אולי הגדולה ביצירות הספרות ההונגרית עד ימנו.

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת ארנון נבות

.