אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

זה רק עוד יום, פלוס מינוס


תאריך פרסום קודם: 
16/02/2010
מחבר: 
ארנון נבות

ברור לי שאני הולך לעסוק בעניינים שאינםהולמים את הרגעים ההיסטוריים שאנחנו חווים כעת, בהם גם הפוליטיקאים עוסקים ברטרו, ולא רק מעצבי אופנה ומחברי פזמונים, אשר עליהם ידענו מזמן, כי עתידנו מונח על כתפם, (ולמה הן צרות כל כך, וצריך כל כך הרבה מהם, כדי לעמוד בנטל), אולם אני לא יכול להתאפק, גם אם זה עולה בהוצאה להורג בטרם עת שלמאמר קודם שדי חיבבתי, ובכמה הערות שאינן תקינות פוליטית, וכפי שתראו בהמשך, זה בהחלט סוג של UNDERSTATEMENT .

אני מכוון לטרגדיה תקופתית, או אחד מן הניואנסים של תהליך מקיף יותר, במהלכו נעלמים בעלי המקצוע הישנים והטובים אשר חיו בינינו, ועשו עבורנו כל מיני מלאכות חשובות, כמו לקצץ את מחלפות ראשינו, ולתקן את הנעלים שלנו, בתקופות שבהן נעליים החזיקו שנים, עד כי נקשרת קשר תודעתי - רגשי עמוק לכל נעל, ובעת שנפלו בו סימני זקנה ראשונים, הלכת לסנדלר הקווקזי בשכונה, כדי לחדש אותם, והוא בסוג של סימביוזה אנושית שלא קיימת יותר, סיפר לך סיפור מן החיים האחרים, שהיו לו לא כאן, ואשר גרמו לך לתהות, באם זה היה כך שם, אז למה הוא לא חוזר לספר סיפורים בז'אנר קצת שונה, על מה שעובר עליו כאן, שם.

אולם זו רק אפיזודה עם הסנדלר, והיא אינה מייצגת, כי אלה עדיין נאחזים בנו בכל מיני כוכים בלתי אפשריים, ברחובותינו.

אבל היכן נעלמו הספרים?

בכל העיר הזאת, אין יותר מספרות, יש רק סטודיו לעיצוב שיער, כאשר את מוסקו הבולגרי, זה היודע לעשות גם את השערות באף ובאוזן, החליפו כל מיני יצורים אנדרוגניים, אשר מזכירים לי, ואיני יודע למה בדיוק, את השלטר הישן והטוב, עד שגם הוא הוחלף במתג, שהוא גם מותג, ומעוצב באופן כל כך מרשים, שזה לוקח לך זמן בלתי מבוטל, לעמוד על כיווני ההפעלה שלו, על אף שיש רק שניים כאלה בכל מקרה, אלא אם הוא מן הסוג המתוחכם, המתכנה דימר.

מאחר והחברים הרב מיניים הגאים האלה, כל כך שקועים כל הזמן בעצמם, ובאופן התנהלותם בעולם הזה שלנו, אשר בעינם לפחות, נמצא תחת בחינה מתמדת של סביבה ווירטואלית כלשהי, שכלל אינה קיימת, אתה, זה המשלם, מפחד לפנות אליהם בעניין ארצי בלתי נשגב, כמו השיער שצומח לך מתוך האף והאוזן, וכך, אתה גם משלם יותר, הרבה יותר, עבור שרות חלקי בלבד, וגם יוצא בדרך כלל, עם כרבולת באמצע הראש, שקצת מזכירה לך את זו של הכדור-רגלן, רונלדו, בעת שאתה בכלל מעדיף, כאוהד מושבע של ברצלונה, את ליאונל מאסי, העוסק הרבה יותר בהובלת כדור, מעיצוב מחלפות ראשו, והקוביות שמונחות לו על הבטן.

אבל ההכחדה האיטית של הסנדלרים, והגלגול העובר על הספרים, הן תופעות זניחות לעומת הטרנד האחרון, אשר בו מוכר הנעליים בחנות בקניון הפך ל"מאמן מכירות", שעבר קורס למאמני מכירות, במכון למאמנים בקריה האקדמית, בקרית אונו.

כי האיש הזה, לא רק מוכר נעליים, אלא גם קאוצ'ר, לוקח אותך מיד כפרוייקט אישי, ומהנדס לך את המוח, או את המעט ששרד את הסדנאות היומיות של צביקה הדר ולהקתו, אשר אם תרצה או לא תרצה, יבזיק לך כל ערב, בינות להבלחות טראומטיות לא פחות, של ג. יפית, שאינה יודעת כי היא כבר מזמן לא מפרסמת דוחה במיוחד, אלה סוג של אייקון לאומי, המאוימת לאחרונה, על ידי אייקון חדש וזוועתי, אשר משמשת גם בתפקיד ציבורי, בעקבות כשל אינטלקטואלי לאומי, שעבר עלינו בבחירות האחרונות וגרורותיו מסרבים להרפות מאחיזתם המפלצתית ביום יום שלנו, ושמה מתחרז למרבה הפרדוקס, עם האביזר הכי פחות תואם את אישיותה השבלונית - צווחנית, והן תחתוני החוטיני.

והאחיזה הזאת, אינה ממש הכרחית, והיא תלויה בעצם בחבורה אחרת של מעצבי דעת, הלא הם אנשי התקשורת, אשר מחויבים בעיקר למכסות יומיות של חומר, כדי למלא באותיות את דפי העיתונים שלנו, במרווחים שנותרים בין הפרסומות, (המיוצרות באינטנסיביות מרשימה על ידי דיסקיפלינה חיובית במיוחד המתחרה על התודעה ועל הכיס שלנו, אשר נקראת משום מה בעיתון שאני מנוי עליו, ה"ברנז'ה", כאילו החברמניות היא המאפיין הדומיננטי של המקצוע הנכלולי הזה של עולם הפרסום, שחרג בחשיבותו מכל פרופורציה ראויה), ואו בפריימים קופצניים, במדיום התזזיתי הזה, שהיה פעם הטלוויזיה, שעולם הפרסום שולט בו גם, דרך מוסד הרייטינג.

האנשים הטובים האלה, מקבלים בחלקם, שכר של מנכ"לים בבנקים, וכך קורה שעבור פינה בת שתי דקות ביום, של מזג האוויר, שאינו משתנה כלל בקיץ הישראלי הארוך הזה שלנו, מקבל היפיוף התורן של ערוץ 10 פושט היד, 60000 שקלים בחודש, שהם קצת פחות מעשרים פעם המשכורת של המורה של הנכדים שלי, שעסוקה 7 שעות כל יום, בלנסות להכין אותם, את הנכדים כאמור, לחיים בעולם הנפלא הזה שלנו, שהדבר היחיד שבטוח שיקרה בו בעתיד, כי המחר יהיה עוד יותר מטומטם מן האתמול, אשר הפך בינתיים לעבר של כולנו.

ואם הצלחת בזפזופ ופסחת על צביקה הדר, אין סיכוי שתחמוק מנחיתת "הבלוק" בסלון, עוד חוויה טראומטית המציגה כל מיני אנשים, אשר פוגשים בדרך כלל ליד המנגל ביום העצמאות, בוכים, בעת שברקע קירות הרוסים, ולך אין מושג, אם לבכות איתם או שמא לצחוק, כי אם לא תעשה אחד מהם, סביר שלא תשרוד את ההווה הזה שלנו, שבו אני לפחות, מייחל יותר מכל, למחר שיהיה אתמול כבר.

אולם זה לא לגמרי נכון, כי בתוך הבליל העיסתי הזה, של היום יום הצפוף משו שלנו, פה ושם מבליחים כמה אירועים חביבים, שבשבילם בכל זאת כדאי, שהיום יהיה היום, והמחר יהיה גם היום, לפני שיהפוך לאתמול, כדי לקצר לך את הפז"מ בעוד יום.

כך התוודעתי אתמול לזמרת מוכשרת במיוחד, רונה קינן שמה, ששירתה ושיריה עשו לי דברים, ששכחתי שקיימים כאן.

ולהבדיל אלף הבדלות, בפינה אנושית מצמררת, סרטו של בוקי נאה, על יצור שהיא כולו נשמה, שלא היו לה את הכוחות להתנהל בעולם הקשוח הזה שלנו בדרך המקובלת, ומעדיפה למכור את העטיפה העלובה שאלוהים העניק לנשמתה הטועה, בשלושים שקל לאירוע, עד שיגמרו מעט האנרגיות שיש לה עדיין, והיא תשנה פאזה.

ואני, באופן לגמרי חריג, חורג ממנהגי הציני, ומאחל לה, שאחרי האפיזודה האיומה שעוברת עליה כאן, בינינו, יצפה לה עולם טוב יותר, ולא איכפת לי (גם לה, כך התרשמתי), אם העולם הזה הוא הוולהלה של הויקינגים או הנירוונה של הבודהיסטים.

ולבוקי נאה, העיתונאי, שעבד כל חייו ברפש, אני מוריד בפניך את הכובע, על האנרגיות החיוביות שהעבודה הזאת שלך, שקצת מוכרת גם לי, הותירו בך עדיין.

מי ייתן ובמקום בתי ספר אקדמיים למאמנים אישיים שיזיינו לנו את השכל בחנויות נעליים או בפינה היומית שאיזה ערוץ מסחרי חסר מידות מקצה עבורם, יקומו מוסדות שבשערם יכנס הפסולת של המודרנה, ויצאו משם בסופו של תהליך, עוד הרבה בוקי נאה-אם.

נ.ב. ונראה לי ראוי לסיים את הפוסט הזה במילות השיר "LATHER" , של jefferson airplan , מן השירים היותר אהובים עלי בשנות ה - 60.

Lather was thirty years old today,
They took away all of his toys.
His mother sent newspaper clippings to him,
About his old friends who'd stopped being boys.
There was Harwitz E. Green, just turned thirty-three,
His leather chair waits at the bank.
And Sergeant Dow Jones, twenty-seven years old,
Commanding his very own tank.
But Lather still finds it a nice thing to do,
To lie about nude in the sand,
Drawing pictures of mountains that look like bumps,
And thrashing the air with his hands.

But wait, oh Lather's productive you know,
He produces the finest of sound,
Putting drumsticks on either side of his nose,
Snorting the best licks in town,
But that's all over...

Lather was thirty years old today,
And Lather came foam from his tongue.
He looked at me eyes wide and plainly said,
Is it true that I'm no longer young?
And the children call him famous,
what the old men call insane,
And sometimes he's so nameless,
That he hardly knows which game to play...
Which words to say...
And I should have told him, "No, you're not old."
And I should have let him go on...smiling...baby-wide.

 

פורסם לראשונה לפני 9 חדשים.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת ארנון נבות