אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בין אווטר ל-שר הטבעות


תאריך פרסום קודם: 
13/01/2010
מחבר: 
שחר לאודון

אם טרילוגיית סרטי הקולנוע, "שר הטבעות" ( "Lord of the rings" ), היא אחד האירועים המזוהים ביותר עם העשור הקודם, עושה רושם שסרט הקולנוע "אווטר" ( "Avatar" ) מבקש להיות יורש הכתר של העשור הנוכחי.

קשה שלא לערוך אנלוגיה בין שני אפוסי הפנטזיה והמד"ב הקולנועיים הללו, שמרהטים את מסדרונות העשורים של התרבות המערבית. מלבד הקירבה הז'אנרית, שני הסרטים מעורבים, למרות ריחוקם מהמציאות, באקטואליה של התקופה. "שר הטבעות" רכב על גלי הפופלריות הרעננים של הפנטסטי והאגדתי, אשר הפציעו עם שחר המילניום החדש. "אווטר", יליד סוף העשור, משלב את הפנטסטי עם המדע-בדיוני ומוכיח כי כמו שקסם "סיפורי הפיות" אכן קיים בביולוגיה ובאוצרות הטבע של כוכב פנדורה, כך גם קסם כוח ההנפשה, שמתממש לנגד עיננו, תודות לטכנולוגית התלת-מימד.

כנ"ל גם לגבי העיתוי: "שר הטבעות" הגיח לאקרנים רק כחודשיים לאחר מתקפת ה119. הדי הפופולריות שלו ומסריו הפוליטיים, נמהלו בענני האבק שכיסו את מנהטן ובתחושת הטלטול העזה שעברה על המערב המותקף. זאת למרות שהאפוס הוסרט שנים קודם לכן והוא נשען על טקסט מתקופת מלחה"ע השניה. ההתלהבות מ"שר הטבעות" ב2001 באה כחלק מגל של אהדה והתעניינות מחודשת בפנטסטי, שהחלה עם בוא המילניום החדש. "שר הטבעות" ענה לא רק על צרכים של בריחה מן המציאות, אלא גם כשיקוף שלה.על רקע הלהבות הפורצות מהתאומים, "הגשמת הפנטזיה ההוליוודית" כדברי סלבוי ז'יז'ק, ותוכניות האימים של האוייב השוכן במערות אפגניסטן, "שר הטבעות" עיצב מיתוס של מלחמת בני אור בחושך.

האחרון, "אווטר", משקף גישה שונה, שמדגישה את השינוי שחל על המערב מאז סוף 2001. האויב משנה מקום. הוא כבר איננו שר אופל מרוחק. למעשה, האויב הוא אנחנו. הוא אמריקה, שלא תניד עפעף בהרס הטבע והקשר הישיר של ילידיו איתו, עבור ניצול ובזיזת המשאבים. כהמשך לביקורת של סבר פלוצקר על מסריו הפוסט-קולוניאליסטיים של הסרט, הייתי מוסיף כי הסרט מדגיש בעיקר את המלחמה בעירק: בני האדם מחפשים מחצב בשם "נדיריום" (תרגום מעורר הלצה ל Unobtainium ), עליו מושתתות היסודות החומריים של הציביליזציה. במלה אחת: נפט. הם פולשים, מפילים סמלים והורסים את המורשת המחברת את תושבי האיזור לאדמתם. אם מנסים להבין מהו המסר של הסרט, הרי שההשוואה לעצם הנוכחות של חיילים אמריקנים על אדמת עירק, הקדושה לשיעים, וכן הרס מסגדים, שריפת ספרי קוראן וכמובן, הפלת פסל האליל של סדאם מעל "כיכר השחרור" בבגדאד, כל אלו לא תהיינה השוואות חסרות בסיס.

 

כשקולונל מיילס, הגנרל הסטריאוטיפי של הסרט, מצהיר כי "בטרור נלחמים בטרור", תמהתי מה היה בדיוק הטרור שהפעילו אנשי ה"נאבי" שוחרי השלום, למעט אולי התנגדות לפלישה. בעשור שדימם מלא מעט אירועי טרור לאחר ה119, מונח כמו "טרור" לא מוזכר לחינם בסרט עם אמירה כה נחרצת כנגד האימפריאליזם. לעניות דעתי, זהו מסר ברור שמה שבאמריקה מכנים טרור, בעירק יכנו כהגנה עצמית. כאן מצויה הבעיתיות בביקורת הסמויה של הסרט. לעירק אולי לא היה נשק להשמדה המונית ב2003, אבל כן היה לה בעבר, היא עשתה בו שימוש, גם כנגד אזרחיה, ייצעה טרור ולחמה בשכנותיה, בלי סיבה נראית לעין. סדאם אולי לא אחראי להפלת התאומים, אבל להשוות בינו לבין שבט הנאבי, על זנבותיהם וענפיהם הזוהרים, נשמע מגוחך, בלשון המעטה. לומר כי ארה"ב למעשה פלשה לעירק, בגלל הנפט ותוך רמיסת אזרחיה ולא כחלק ממלחמה כוללת בטרור – כפי שטוני בלייר ציין אך לפני יומיים – תהיה ביקורת פשטנית ושגויה ועם זאת, קשה שלא לראות את ההקבלה הברורה כ"כ, שעורך קמרון, בסרטו החזותי הנפלא. חוגי השמרנים בארה"ב מיהרו להטיח ביקורת בסרט, לא בגלל שהם התעלמו מההיבט הויזואלי המרהיב, אלא דווקא בגללו. נורא קל להתאהב באפקטים שהסרט מספק, עד כי התכנים נספגים בלי משים לב. בעוד עשרים שנה, הנרטיב שהסרט מספק ייצרב דיו בדעת הקהל, כדי להפוך למוסכמה חברתית.

ומהכלל אל מורכבות הדמויות. מבין שני הסרטים, אני העדפתי את "שר הטבעות", מהסיבה הפשוטה, שלמרות קפיצת הרגל הטכנולוגית, זהו סרט הרבה יותר מורכב מ"אווטר". בשני הסרטים מוצג עולם חד-גוני לכאורה: מציאות פנטסטית או עתידית, בה סדרי הכוחות הם של טובים מול רעים, מספר פרוטגוניסטים שנאלצים לרדת למתחם האויב ולהתמודד עם עצמם, תוך כדי כך. אבל בעוד גיבוריו התלת-מימדיים של "אווטר" נבלעים בתוך חד-מימדיות סטריאוטיפית וקלישאתית, עולם הפנטזיה ב"שר הטבעות" מוביל את גיבוריו בתוך פאזלים פסיכולוגיים מורכבים, שאיתם הם נאלצים להתמודד. המלכים מנוונים, מושחתים וחולי נפש, הלוחמים נוטרים טינה, חלק מהמכשפים נכנעים ליצריהם וכולם מתמודדים עם התאווה שמעוררת הטבעת. ב"אווטר", לעומת זאת, אף אחת מהדמויות לא ממש משתנה. גם לא הפרוטגוניסט הראשי, ג'ק סאלי, שאמנם עורק אל זרועותיו (שמא נאמר, זרועותיה) של האויב, אך בצורה טבעית ומפהקת למדי. לו היה מחליט, למרות הכל, להשאר נאמן למחנה בני האנוש, אז הוא היה מפתיע. כמוהו, כך יתר הדמויות נותרות באופי ובהשקפה ובמעמד שלהן. אולי למעט טסוטיי, שבולע את כבודו ונלחם עם מי שגזל את חברתו. ב"שר הטבעות" לעומת זאת, הדמויות העיקריות משתנות, דינמיות, פגיעות, מתמודדות עם דחפיהן וגם נכשלות לא פעם בהתמודדות זו. במשפט אחד, אם ב"אווטר" הדמויות נראו לי חיות מאוד, ב"שר הטבעות" הן פשוט נראו אנושיות.

ז'יז'ק, סלבוי, ברוכים הבאים למדבר של הממשי: חמש מסות על ה-11 בספטמבר ואירועים סמוכים, תל-אביב, הוצאת רסלינג, 2002, תרגום: רינה מרקס.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שחר לאודון