אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

לרוץ מלוא רוחב העין / עצמון דניאל יניב


התמונה של אדלינה קליין
תאריך פרסום קודם: 
11/06/2008
מחבר: 
אדלינה קליין

"לרוץ מלוא רוחב העין" (שירים) מאת: עצמון דניאל יניב

"הלב פועם בצבעים – העיניים רואות בשחור לבן"

אהבה גדולה מהעבר הרחוק פולשת לעולם המציאות. בכך, 'הפנטזיה והחלום' לובשים ופושטים צורה וצבע בהתאם לתפקיד המרכזי או השולי שהם ממלאים ב'קיום הריגושי', שהוא הדומיננטי בספר.

הקושי בלהתעורר יום אחד ולומר צריך לשנות מההרגלים, לא להיתקע ב'ואקום', זה חלק קטן ממה שהמחבר חולק עם קוראיו: (ע' 40) ..."כבר שנים שלא ישבנו כך על כוס קפה בסנטר/וכל האנשים עוברים,/הצעירים,/כמו שהיינו לא מזמן"...//"את הילדים פיזרנו"...//..."מטר של מטאורים לא היה/אבל הלב נכסף לגשם נדבות /לאור זרוע"...

ובכן, יש עקבות או אין עקבות?! ..."אם ניתן היום לעשות דבר - אל תדחהו למחר. כי (אומר המחבר): ..."אפשר מחר/כבר לא יהיה אפשר"...יחד עם זאת, קיימת ציפייה להתרחשות מסוימת... שאם האדם עשה צעד, בוודאי עצם ה'יציאה' (לסנטר), מובילה לשינוי כלשהו!

האם הדרישה: ל"גשם נדבות/לאור זרוע"... הינה – מהסביבה?! מהחברה?! או מהמהות האינדווידואלית הכי עמוקה של היותו?! לפיכך, מול השאלה - נמצא גם את התשובה המתבקשת. עצם המעשה שעשה ב'יציאה' מכונכיתו (מביתו) היא שמעצבת את ההתחוללות הפנימית לנסוק לקראת שינוי המצב הסטטי והמלנכולי.

..."את הילדים פיזרנו"... (נאמר בשיר): מה עושים כעת?! ממשיכים באותו קו, ודוחקים את המציאות החדשה לפינה נסתרת?!

במקרה שלפנינו מתרחשת 'דרמה' שקטה בו אין ניסיון הכרעה נחרץ. לפיכך, כדי לשאוף 'אנרגיות חיוביות' להמשך הקיום, נכנסים ב'מודע' להרפתקה עם ה'תת מודע'. במקרה שלפנינו, מציאת 'האובייקט' הוא (ב'אהבה ישנה' מהעבר) שנהפכת לחלק אינטגראלי בספר.

מה שקורה ב'מפגש' עצמו, (חזוי מראש). אין כל ציפייה להתחוללות: "מטר של מטאורים"...(בינו לבינה). ונכתב במפורש: ..."מטר של מטאורים לא היה"... אולם, עצם קיומו של המפגש המחודש ביניהם, הוא הגורם לחידושן ורענונן של תאי 'הרגש' לקום: (ע' 31)..."יש משהו קסום/בפלמה וושינגטוניה בחצר,/כשאני רואה/את עץ הדקל/אני יודע שמיד/אראה אותך"... אך, "עליה וקוץ בה". ה'מציאות' (במהדורה הבוגרת) דואגת לטפוח על פניו של הכותב, ו'הדרך' להגשמת חלומו נחסמת: (ע' 46)..."לא נשוב עוד לגן הקסום חמדתי,/כי הדרך לשם חסומה,/לא נשים פעמינו למחוז ילדותי/כי אין הוא עוד מה שהיה/רק נביט ונרגיש ונצפה/ונחוש ברוחות הקדים שבאות/מלטפות בחמן/מייבשות מצמיאות/עד המים חדלו להרוות"...

הקודים המעגליים של "קושי והיחלצות" של "תקווה ואכזבה" הופכים בסופו לפרובלמטי ומעייף. ואם בתחילת ההרפתקה ניתן היה עוד להיחלץ בעור השיניים מהמבוך, הלא בהמשך, נקלעים למבוי סתום פי-כמה: (ע' 50) ..."ואנו נעים בשלישיות שלנו"...//..."אני שכבר לא אוהב/ואת/שלא יודעת/אם כבר אוהבת"...//..."אין לי שמיעה מוזיקלית/ואת יודעת /לפרוט על הנימים ולהפיק מהם/מוסיקה שמימית"...

יחסי הזוגיות המשולשת - נכנסים להילוך גבוה ונשמעים, סוערים וגועשים וסוחפים בטלטלה מתפרצת עד ההגעה למשפט: (ע' 50) ..."כן 'השתיקה' כל כך קשה,/יותר קשה מאלף צעקות./ והשתיקה חותכת בבשר/ומשאירה אותו חתוך,/לרצועות"... (כל השיר).

מכאן ואילך, לא נותר עוד מקום - רק לגשש 'בחלל הריק' כדי לאפשר מרווח מקום לתרחיש הנפשי המתחולל: (ע' 36) ..."אמרתי לרחות האובך - הרף/לחשתי לקדרות שמים די"...//..."אבק את נחירי בים הטביע./ סופה שרקה אזנים לשבר/ בסנורי ברק/הלם רעם - /להילחם? להתמכר?...

וכאשר משורר שואל שאלות כמו במשפט המסכם שלעיל, מן הסתם כדאי לנבור בתוככי הנפש: (ע' 63)..."אוהב אותך כל בוקר מחדש/ ומתגעגע/כאילו לא היה אתמול/ ולא שלשום/רק חוט ארוך של אושר./קושר אותי אל מעינות התם"...

לאחר נטילת 'פסק זמן' לנשימה (מהשורות הללו), שב המשורר ומחזק את הקשרו של ה'אושר' אל מושא אהבתו: (ע' 33) ... "את בליבי כמו נטע,/ שולח שרשיו"... //..."ומקיף אותי בענפיו/בדיו כה עמוסים/בזכרונות/ כלי מוקף בו/אני מקיף אותו./ ולא נודע/אם תוכו בי/או ברו,/או שאני /בתוך תוכו"...//..."מה שאדע/שהוא קיים וקיומו ניכר./ושום ברק או רעם /לא יעקרו אותו ממקומו"...

החלק 'האמוציונלי' מוביל בהכרח לחלק ה'ריאלי'. ולאיזון, נשמע את הפרשנות לתרחיש הבא (מפי המחבר עצמו): (ע' 41) ..."לב פועם בצבעים. העיניים רואות בשחור ולבן./הלב סופג מרחקים/העינים קולטות, /גדול וקטן"...//..."מבול משמים ירד,/הארץ כיסה /והריה/וחרד הלב גם רעד/ומתנו/בלי דעת כאב"...

אין צורך על פרשנות זאת, להצביע בפרשנות אחרת אם מגיעים בעולמנו אל ההר הנישא. אחרת מתחלקים ונופלים בדרך לשם (במדרון התלול...) וניכר, כי אין המחבר מוכן לפספס את ה'אמת' הפנימית של נפשו: (ע' 55)..." את גרגרי האושר הפראי אשר ליקטת בשבילי/בריתי מידך הענוגה/וטל הנעורים שהערת עלי /הרוה את תשוקתי החרבה"...

הווה אומר שאם האדם מוצא בחייו את ה'אושר' (הבלתי מושג), הרי שעליו לשמרו מכל משמר לנצח. כך יוכל מעת לעת, לדלות ממנו פירורים למרחב נפשו - ביכולת הגעגועים. ביכולת ההיזכרות. ההישרדות. וב'שימור עצמו', אשר מלבה את הגחלים לרחוש כליבו של האדם.

C כל הזכויות לרישום דברי הביקורת שכאן, שמורות למבקרת אדלינה קליין, מייסדת ועורכת בימת הספרות "על חוד העט", ת.ד. 9516 ירושלים 91094

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אדלינה קליין