אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מחתרת שמאל?- רעיון עיוועים


התמונה של דוד אדלר
תאריך פרסום קודם: 
08/01/2010
מחבר: 
דוד אדלר

מזה זמן רב לא קראתי מאמר שמצד אחד כה הזדהיתי עם דעות והשקפות שהובעו בו ומצד שני המסקנות שהוסקו בו עוררו בי התנגדות כה עזה. כזה הוא מאמרו של יוני אריאלי "מתקרבת מחתרת שמאל?" ("על צד שמאל" גליון 178).

אי אפשר שלא להזדהות עם דברים כמו: "מזה שנים נכנעו כל ממשלות ישראל לימין, למעט ממשלתו של אריק שרון במהלך ההתנתקות. באופן שיטתי ממשלות ישראל נמנעו מלהתעמת עם הימין, ובכך הבהירו שהם מ-פ-ח-ד-י-ם....השמאל, לעומת זאת, לא מפחיד אף אחד". גם דבריו, שיום אחד נמצא "שאכן 'יש"ע זה כאן', ושמדינת יהודה ההלכתית-דיקטטורית - החליפה את מדינת ישראל הציונית-דמוקרטית" אינם בהכרח מופרכים. אם מתבוננים בתהליכים שהמדינה עברה בעשורים האחרונים ומשרטטים חץ, המסמן את הכיוון שאותם תהליכים מושכים אליו, אכן מגיעים, בהנחה סבירה מאוד, שהתהליכים האלה יימשכו, אל היעד הנורא הזה.

אף שאריאלי טוען שהוא שייך לשמאל-מרכז, ואין לכאורה סיבה שלא להאמין שכך הוא רואה את עצמו, הוא כותב: "אנשי שמאל רדיקאליים עלולים להתארגן למחאה שמאלנית בוטה, שתהיה לא פחות נחושה וכוחנית ממחאת הימין, בתקווה שיתפטרו מהדימוי ה"לפלפי" שלהם, ושיפחדו ויירתעו מהם בדיוק כמו שפוחדים ונרתעים מהימין". למקרא הכותרת ולמקרא דברים אלה עולות תמיהות כבדות על שיקול הדעת של הכותב.

אם זה נובע מתסכול – אנו כבר כולנו יודעים - התסכול הוא יועץ רע. אם הכוונה ל"איים" מבלי להתכוון לממש את האיום, אך לקצור את פירותיו - הפירות האלה מפוקפקים, אפילו מורעלים (אם הכוונה לגאול את השמאל מייסורי גסיסתו, אולי זה רעיון לא כל כך רע. אך לא לזה כיוון הכותב).

אסביר מדוע הרעיונות האלה הם הזויים, והרי-אסון, לא רק למדינה (ברור לחלוטין), אלא גם לשמאל:

1. הממשלות לא פחדו מה"מחתרות". המחתרות לא הוו ואינם מהווים כח, במקבילית הכוחות. אם כבר, הם מהווים כח מחליש, שלילי. כוחו של הימין נחלש לאחר חשיפת ה"מחתרת היהודית" כמו גם אחרי רצח רבין. מנהיגי המתנחלים, חכמים וחריפים שכמותם, הבינו זאת היטב. יוני אריאלי – אינו מבין זאת.

2. הממשלות פחדו ועדיין פוחדים מהציבור הדתי-לאומי, ככח מאורגן ומגויס לרעיון, שהמתנחלים, הישיבות והאולפנות (לבנות) הם חוד החנית שלו. זה למעשה הכח המאורגן והמגויס היחיד כיום במדינה (כמו שהקיבוצים היו בעשורים הראשונים של המדינה). כח זה, ובעקר חוד החנית שלו, סר, ברובו, לצו הקהילה, שהרבנים הם מנהיגיה וקובעי דרכה. הממשלות פוחדות מהנחישות של הרבים, לא מהמחתרות, שהן על פי טיבן, של בודדים, גם אם נועזים. הנחישות של המתנחלים ותומכיהם באה לידי ביטוי לא רק בהפגנת אלימות פיזית, היא באה לידי ביטוי רחב בעשיה מרובה, בלחימה על הטבות ותקציבים, בבניה, בחינוך, במלחמה תקשורתית עיקשת ובלתי נלאית.

3. הבריונות הקשוחה המופעלת על ידי המשטרה כלפי השמאל יותר מאשר כלפי הימין, שאריאלי מצביע עליה, נובעת מהשוטרים בשטח והשקפתם (הכותב יכול להיות רגוע, ממשלה בראשות השמאל לא תשנה זאת, כפי שלא שינתה בעבר). מחתרת או הפגנת אלימות בוטה וכוחנית מצד השמאל רק יחריפו את התגובה שמנגד. לא נפטרים מהדימוי ה"לפלפי" כל כך בקלות. זה גם לא עניין של החלטה, זה עניין של תודעה. זה גם לא עניין של צד אחד, אלא של שני צדדים: אותו פקיד שנס מהחדר באימה כשהופך לו את השולחן טיפוס אחד, יחייך בנינוחות, או יניס אותו מהחדר, כשיאיים לעשות זאת טיפוס אחר.

נכון, יש חוסר סימטריה במשחק הדמוקרטי. איך מאזנים אותו? בוודאי שלא באלימות ובכוחניות - שם אין לשמאל יתרון יחסי. רק בקול התבונה והמעשה המוסרי. העולם הנאור, כך נראה, הולך לכיוון זה. יש צורך גם בפעילות חינוכית והסברתית מקיפה ובמלחמה תקשורתית נגדית שתהיה עיקשת ובלתי נלאית לפחות כמו זאת של הימין ("התקשורת השמאלנית" הוא דחליל שגווע מזמן אך הימין דואג, בחכמה, לתחזקו).

נכון, יש צורך גם במעשים ולא רק בדיבורים. הפעולות של קבוצת המשימות של התק"ם וקבוצת קטנות אחרות – הן דוגמא לכך. נכון, פעולות אלה הן כיום טיפות מים בודדות, שלא יצליחו לבלום את התפשטות האש המאכלת שמנגד. בודאי שלכמות יש חשיבות. אך תהיה נקודה, כך אני מקווה, גם אם לא בטוח, שהרוב הדומם יגיד: עד כאן. ואז הטיפות יצטרפו לזרם אדיר וחזק. לא של אלימות בוטה, ובודאי לא של מחתרת. כך היה לאחר מלחמת יום כיפור, וכך היה גם אחרי מלחמת לבנון הראשונה עם סאברה ושאתילה

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דוד אדלר