אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בימים ההם - בזמן הזה


תאריך פרסום קודם: 
18/12/2009
מחבר: 
צבי גיל

דברים של צבי גיל בחנוכת "יד לגח"ל- ניצולי השואה במלחמת העצמאות"  ב-8 בדצמבר 2009 במתחם בית הפלמ"ח.

לפני קרוב ל-4 שנים, ב-1 בינואר 2006 באולם לידנו כאן ,התחלתי בסיפור על החלום,שלי,שלנו. אשלים זאת הפעם תוך התייחסות בָזָק לאי אלה אירועים שהזכרתי.זאת לאלה שלא היו כאן.מיגֶל דה סֶרווַנטֶס, היה גדול סופרי ומחזָאי ספרד, במחצית המאה ה- 16. אילו חי במחצית המאה העשרים היה מן הסתם מצמיד את המנטרה "לַחלום את החלום הבלתי אפשרי", לא לאיש לָמָנשָה אלא לשרידי השואה. אותם מתים מהלכים שנעו בנתיבי המוות, בחושך תהומי, ורק בראש היה איזה זיק קטנטן מדומה והחלום הבלתי אפשרי. לקום בבוקר במיטה ולמצוא לידה שוקולד וסיגריות פלֶאיירס ארומאטיות, כאשר קרני השמש הארץ ישראלית מלטפות אותך עם היקיצה.

חלום זה היה לנו הפַאטַה- מורגאנה, וגם כאשר הוגשם, ושרדנו במלחמת הקיום הנוראה מכול, לא האמנו שזאת מציאות אלא הֶמשכו של החלום. ככה כאשר כמתבגר, שנה אחרי בואי לארץ, ב-1946 - מדריך הגדנ"ע שלנו, אריק שיינרמן, מכפר מל"ל, השביע אותי על תנ"ך ופאראבֶלום, וככה כאשר לחמנו בגליל, המערבי והמזרחי. צרוף של מציאות קשה,של סכנה מתמדת שלא נוציא את השעה את היום, צמוד,איכשהו, לחלום הבלתי אפשרי שלא רק נחיה אלא ננצח. הרי לשם כך שָרדנו. זה היה היֵעוד. ככה חרץ הגודל. לא רק לגבור על המפלצת הנאצית, אלא להקים מדינה יהודית נאורה וצודקת. הניצחון האולטימטיבי.

סיפרתי כיצד נפגשנו בן דודי ואני , אי שם בדרכי הטרשים בגליל, בקיץ 1948. גם שמו צביקה, פלמחניק, יליד הארץ מקיבוץ כברי ואני בארץ שנתיים וחצי מגדוד 23 - ביתי בחטיבת כרמלי .לא היה לי בית אחר. ואני החמאֵתי לחטיבת יפתח והוא שם ידו על כתֵפי ואמר: גם שעתכם תגיע.

ששים ואחת שנים עברו מאז. התקבלנו בתערובת של ניכור וחמלה, קלטנו את עצמנו,שיקמנו משפחות, עשינו למען קידומנו ולמען הארץ. הכול- למעלה על פני השטח.למטה התחלנו בכריית תעלת היָמים החודשים והשנים, כדי שבבוא היום נצא ממנה לאור היום ונודיע: אנחנו כאן!!! אנחנו אותם אודים מוצלים, אותם צללֵי אדם, מכוסי אַפר שהרוח נָשאָה מבירקנאו והנחיתה אותו על כתפינו. אנו לא רק דור השואה. אנו דור התקומה. אנו הפניקסים- עופות החול- שעלו מן האפר ונסקו, ברנסאנס המופלא בכול הזמנים.בעליה הציונית הגדולה אי פעם.

לפני 4 שנים שמענו את הנקישות הראשונות של המפָלסים מעֶברָה השני של המנהרה. היום השמונה בדצמבר 2009 כ"א כסלו תש"ע , 4 שנים מאז הדלקת נר שמיני של חנוכה באירוע המכונן על הקמת יד לגח"ל -ניצולי השואה במלחמת תש"ח –התעלה נפרצה. ואני עומד כאן באולם מלָווי השיירות ורואה לא רק את עצמי ואת עמיתי כאן, אלא את השרידים שנפלו במערכות ישראל ואלה שהלכו מאיתנו. חיילים וותיקים- שמתו ולא נמוגו old soldiers die אבל זכרם חי לנצח. כדוברם במעמד זה- אני צבי גיל, טוראי מילואים 4170 , מצדיע לך, אלוף מיל שייקה גביש על חידוש הברית.אנו שוב ביחד.האמָנו שיום יבוא, אפילו במרום שנותינו-ששעתנו תגיע- היינו כחולמים.החלום הבלתי אפשרי.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת צבי גיל