אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

משהו על הבדידות הגדולה ביותר


התמונה של צביאל רופא
תאריך פרסום קודם: 
03/12/2009
מחבר: 
צביאל רופא

את טעמה של הבדידות כנראה כל בני האדם טועמים בימי חייהם. והבדידות אינה בהכרח תוקפת אותנו כאשר אנו נמצאים בגפינו, אלא היא תחושה סובייקטיבית שעלולה לתקוף אותנו גם באצטדיון מלא עד אפס מקום.

בחיי, ידעתי הרבה שעות וימים של בדידות, אך היה זה סוג "פשוט" של בדידות - כזה שתיאורטית לפחות ניתן להפיגו על ידי יצירת קשר עם אנשים קרובים ואהובים אשר ביכולתם היה לגרש את הבדידות בכמה מילים חמות ואוהבות. גם אם אין לאדם הסובל מבדידות איש בכל העולם, עדיין קיים תמיד פוטנציאל לקשר שכזה עם הזולת שעשוי להפוך לקשר חם ומתגמל.

אבל לפעמים חוויתי בדידות מסוג שונה. בדידות שבה כל העולם ניצב מצד אחד ואני ניצבתי מהצד השני ואפילו גשר אחד קטן בין העולמות לא היה לי. זה קרה כאשר הייתי בטיפול והרגשתי וחשבתי שגורמים מסוימים פוגעים בי ומתנכלים לי בכוונה תחילה (ודווקא מתוך מניעים טובים), אך הסביבה שלי טענה כלפי שאני רואה צל הרים כהרים. או אז, סיכויי לקבל אמפתיה ותמיכה מהסביבה שאפו לאפס וכנראה גם הסתכמו באפס מוחלט.

כאשר אדם חווה תחושות של רדיפה, מה שמכונה בעגה מקצועית "פרנויה", אז כלל לא משנה אם אכן יש בסיס לטענותיו במציאות הסובבת אותו, או שהן עומדות על כרעי תרנגולת. תמיד יהיה בודד כמו כלב. בדידותו תהיה כה גדולה כי בכל העולם כולו לא יוכל למצוא לו מפלט, גם לא חיק להתנחם בו.

לכן, כאשר מגיע אלי אדם נרדף, תמיד מנסה אני למצוא את האש שבלעדיה אין עשן.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר