אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מטפורות כהערות שוליים לנושא השיקום


התמונה של צביאל רופא
תאריך פרסום קודם: 
22/11/2009
מחבר: 
צביאל רופא

מטפורות כהערות שוליים לנושא השיקום

השפה

לפני שאכתוב על שיקום, אנסה כאן להתחקות אחרי מקור המילה 'שיקום' בשפה העברית. בעניין זה שמעתי פעם הסבר יפה: שִיקוּם הוא בעצם ניסיון להושיט יד למי שנפל על מנת שֶיָקוּם.

הבעיה

אדם אחד נולד פגוע ברגלו והיה צולע אנושות. הוא התבגר מרוב הבחינות, פחות או יותר, אך רגלו נשארה קטנה ומצומקת כרגלו של ילד קטן, והוא היה אנוס לגרור אותה אחריו בלכתו.

הנכות הזו פגעה בו מעבר לצליעה. היא הפריעה לו גם חברתית, תעסוקתית וכו'. מבחינה פסיכולוגית לא חש עצמו כשווה בין שווים, וגם היו משרות רבות, הקשורות בניידות או בעמידה ממושכת, שהיו מחוץ להישג ידו. כיוון שהיה גורר רגל ברור שכוחו לא עמד לו לצורך הליכה ממושכת, שלא לדבר על השתתפות בתחרויות ריצה. הבסיס לבעיותיו היה אותה נכות שהשפיעה במשך כל הזמן על אספקטים שונים בחייו.

גם לי לא היה כל סיכוי כחייל קרבי בצה"ל, שהרי בעת ההיא הייתי אדם שחלקים משמעותיים מאישיותו לא היו בשלים ומפותחים רגשית. למעשה, לא היו בידיי כלים הנחוצים להתמודדות עם קשיי המציאות הצבאית, על כל תביעותיה ולחציה. לכן, לאחר שחוויתי קשיים רבים מאוד, קרסתי ושקעתי בדיכאון עמוק. בסופו של דבר הגעתי לאשפוז פסיכיאטרי, שלאחריו הייתי זקוק לשיקום.

ההבחנה

אם נניח שהשיקום הוא פונקציה שתעזור לפגוע הרגל שלנו להתגבר על צליעתו, אז השיקום יתאפשר רק לאחר ניתוח לתיקון המום. כלומר, אם אין אפשרות לתקן זאת בניתוח, לא יעזור שום 'שיקום' במובן המקובל. הניתוח הוא בגדר התערבות במעשה בראשית, והוא יוצר פוטנציאל מורחב שמגדיל את הפוטנציאל הקיים המוגבל. זו לדעתי ההבחנה המבדלת בין טיפול לשיקום .

ניקח לדוגמה אדם הגר באחד החדרים הקטנים בווילה ענקית. הוא מכיר רק את חדרו הקט והצפוף שבו שורר אי סדר מוחלט. הוא כלל אינו יודע שיש חדרים נוספים ריקים באותה וילה. ברור לכל שיש הבדל בין מתן סיוע לאותו אדם בסידור וארגון חדרו הקטן לבין פתיחת חדרים נוספים בפניו והעמדתם לרשותו הבלעדית.

אכן יש אנשים רבים המסוגלים לעזור לנו למלא מצברים מרוקנים ואף לגרום שינוי משמעותי בחיינו במסגרת הפוטנציאל הנתון. זהו שיקום. כלומר, אפשר לעזור למטופל, באמצעות שיקומו, לנצל את הפוטנציאל הקיים בו, ולארגן טוב יותר את "חדר מגוריו", אולם טיפול נפשי עמוק מסוגל להרחיב את הפוטנציאל (את ארגז הכלים, אם תרצו) ולאפשר את הגדלת המרחב האישי, הגעה להישגים ושיפור ניכר באיכות החיים .

תעסוקה

רבים מתייחסים לשיקום כאל אקט שנועד לשפר את התפקוד בתחום התעסוקתי. מה לא נאמר עדיין על תעסוקה? מה סודה של התעסוקה? במה כוחה? איך היא מהווה גורם כה יעיל ופורה במניעת צרות צרורות? ומדוע היא נחשבת לגולת הכותרת בין היעדים של כל שיקום מקצועי או אחר?

אמנם רבים דיברו בשבחי הבטלה והעצלות. הסופר האמריקאי ויליאם פוקנר כתב: "אכילה, הפרשה, ניאוף, שכיבה בשמש... אין דבר טוב מזה, אין דבר שניתן להשוותו לזה. אין דבר אחר בעולם מאשר לחיות את מעט הזמן שהוקצה לנו. לנשום, לחיות ולדעת זאת". קורין מאייר, פסיכואנליטיקאית צרפתייה ילידת שווייץ, כתבה ספר מצליח בשבחי העצלות ('שלום לך עצלות - למה לא משתלם לעבוד קשה'); ברטרנד ראסל, מגדולי הפילוסופים של המאה הקודמת כתב ב-1932 את 'בשבחי הבטלה': "...תשרה הרגשת אושר וחדוות חיים, במקום עצבים מרוטים, ליאות והפרעות בדרכי העיכול" (1932). אבל למרבה הצער, ההנאה מאורח חיים כזה היא כנראה רק מנת חלקם של מי שכבר מצאו את חלקת האלוהים הקטנה שלהם.

בניגוד לגישה זו אמר פרויד כי בריאותו הנפשית של האדם נשענת על שתי רגליים : עבודה ואהבה. האדם המתבטל מכל מעשה דומה לעצם חללי המרחף לו לכאורה בניחותא. אם הוא חזק דיו הוא יישאר יציב גם במצב זה. לעומתו, המועסק ידמה לעצם כזה המרחף סביב כוכב בעל כוח משיכה, שלא יזוז ממסלולו בעקבות כוח אקראי שיחלוף באזור. הוא יישאר לנוע במרחק קבוע ובמהירות קבועה פחות או יותר במסלולו הקבוע. אין ספק שהתעסוקה מושכת וקובעת במידה רבה את קצב חיי האדם ואיכותם ומוסיפה לו שפיות כל עוד אינה חורגת מהגבולות המתאימים לאישיותו.

טעמתי גם טעמתי משתי העוגות: תקופות ממושכות הייתי מובטל סר וזעף, וגם היו שנים רצופות שבהן עבדתי ללא לאות. מסקנתי מובנת מאליה: טוב יותר להיות עסוק במידה, אך רצוי שהתעסוקה תהיה מתגמלת חומרית, ובעיקר רוחנית. יתירה מכך, לטעמי טוב יותר לעסוק במשהו חסר ערך, אפילו לספור נמלים צועדות בטור, מאשר להיות בטל לחלוטין.

השכלה

סוס הפרא דוהר במהירות, אבל לאו דווקא במסלול חסכוני ומוגדר מראש. בכך הוא בדרך כלל פחות יעיל. לעומתו, הסוס המבוית נשלט ונענה לצרכיו של הרוכב ובהתאם נע באופן מתוכנן וחסכוני באנרגיה.

זה בדיוק יתרונו של מי שרכש השכלה באופן סיסטמתי ומסודר. הוא מתקדם בשיטתיות במעלה הסולם האקדמי. שלב אחרי שלב הוא רוכש בהדרגה השכלה, ואם הוא מוכשר דיו, הוא מגיע לקצה המסלול המדעי בתחומו הספציפי, ומשם לעתים אף יזכה לחדש משהו משלו.

גם לאוטודידקט יש כוחות. אולי אפילו כוחות רבים וטובים יותר. אך דרכו בדרך כלל דרך חתחתים עקלקלה. אין הוא נע בקו ישר וישיר, ולכן דרכו מפותלת וארוכה יותר. מן-הסתם, סיכוייו להגיע ליעדו מועטים יותר. עם זאת, כאשר אנו האוטודידקטים סקרנים עד מאוד ושוקעים בלמידה, שלא לדבר על התמסרות טוטלית לעשייה ולהתנדבות, התעודות והתארים מאבדים את כל משמעותם (לפחות עד אשר אנו חוזרים למציאות השוררת בחברה הממקמת את ההשכלה בדרגת חשיבות משמעותית).

הדרך

מתי בפעם האחרונה קרה לכם שעליתם במדרגות ופתאום כבה האור, פתאום נעלמה מכם מדרגה אחת סוררת? או שנכנסתם לחדר חשוך וחשבתם שאתם עדיין רחוקים מהמיטה, ופתאום נתקלתם בה להפתעתכם?

במשך עשרות שנים זה קורה לי הרבה מאוד. לא בדיוק עם מדרגות או מיטות ולא בחושך שאינו אור, אלא באפלה האופפת את מי שמנסה ללכוד את האמת בידיים חשופות; ללא כלים, ללא מורה דרך, ללא הבנת מצוקותיו הפנימיות מצד הסובבים אותו. איני מרחם על עצמי כלל; למעשה תמיד ידעתי שאני חש ריגושים אדירים כאשר אני צועד בסביבה שעבורי היא חשוכה. תמיד אהבתי להסתובב בערים לא מוכרות, ולחוות את הריגוש של אי הידיעה ושל מראות הרחובות החדשים.

פעמים אין ספור חשתי בחיי 'שכמה שיותר חשוך ככה יותר מרגש'. חוויתי תחושת מסתורין במהלך הניסיון לפצח חידה נעלמה ומוסווית, שאיש מההדיוטות עדיין לא אחז בגרונה החמקמק. באופן פרדוכסלי לכאורה, אולי דווקא הבדידות רבת השנים סייעה לתהליך המבורך והמופלא של התגבשות אישיותי והתבגרותה. מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.

נגישות

השיקום הינו מערכת מוסדית בדרך-כלל, המנסה לשלב את הפגועים בחברה. באופן מטפורי הייתי משווה מאמצים כאלה להשקעה של מערכת ספורטיבית בקידום הישגיו של ספורטאי - 'קופץ לגובה', למשל.

המערכת משקיעה רבות בעזרים שונים. יש צורך בציוד ספורט, במקום מתאים, במאמן מקצועי, ברופא, בפיזיותרפיסט, בתזונאי, וכו'. כל זאת נאסף בהתאם לידע שנצבר בתחום הנדון עד לאותה נקודת זמן. כל המאמצים הנ"ל מכוונים לעבר המטרה הסופית: המעבר הברור והחד של הספורטאי מעל לרף המתוח בין שני עמודי הקפיצה לגובה מבלי להפילו.

בהתמודדותו של הספורטאי מול המכשול ייכשל המתמודד פעמים רבות ולא יחלוף על פני הרף המתנשא. או אז ישאל הצוות המאמן אותו: מה אפשר עוד לעשות שלא נעשה? ודאי יינתנו תשובות, יוסקו מסקנות, יילמדו הלקחים ותשופר ההכנה והאמון שהצוות ייתן לספורטאי. ונניח שכבר נעשה המקסימום, ובכל זאת, לרוע המזל לידידנו הספורטאי חסרים סנטימטרים ספורים על מנת להתמודד בהצלחה בקפיצה המכריעה לגובה; האם אפסה כל תקווה? האם אין שום אפשרות לאפשר לו להצליח?

המערכת המכינה את הספורטאי לקראת ההתמודדות מקבילה למעשה למערכת המשקמת את המתמודד בהתמודדות עם אתגרי חייו. נפגעי הנפש מנסים "לעבור את הרף", קרי להשתלב בחברה, בעיקר בתחומי התעסוקה והדיור. הרציונל הנובע מכך הוא פשוט להפליא: יש צורך להנמיך את הרף! אם לנגד עינינו הצלחתו של המתמודד אין מנוס מלעשות זאת. בספורט - אין כל אפשרות חוקית לכך, מפני שאחרי מספר ניסיונות הקופץ נפסל וחסל, ולכן באולם הספורט לעולם לא יורידו את הרף.

בתחום בריאות הנפש בישראל יש לדאוג לכך שבשוק העבודה החופשית יתחשבו בנפגעי נפש, וילכו לקראתם בהתאם לנכותם, לפחות כפי שעושים הקלות לנכים פיזית אשר צורכיהם בנגישות הם כבר עניין שהציבור מבין ונותן לו לגיטימציה רבה. הגברת הנגישות (היא הורדת הרף במשל) בתחום בריאות הנפש היא נושא שיש לעבוד עליו תוך כדי לקיחת נשימה ארוכה. פגיעתה הקשה של הסטיגמה החברתית עומדת לרועץ בדרך להטמעת הנושא ולחלחולו אל תוך מערכות התעסוקה.

מדיניות

לפעמים אני מרגיש עצוב וגם חסר אונים כלפי הבעיות של שותפיי לסבל, למשל כאשר: המחלה נפשית מרימה ראש * נכנסים לאשפוז מייסר * מפתחים תופעות לוואי קשות לתרופות * לא מצליחים לממש את הפוטנציאל בתחום המקצועי * ההכנסה אפילו לא שכר מינימום והם מצויים במצוקה כלכליות * רובצת סטיגמה ששמה רגל ומכשילה על כל צעד ושעל * קשה עם משפחת המוצא * מציאת זוגיות מיטיבה היא כקריעת ים סוף עבור רובנו הגדול. ואלה הן רק חלק ממצוקותינו בתחומי החיים המרכזיים...

ואולם, אני סבור שאפשר ואף חייבים להסתכל על הבעיות האלה גם 'מלמעלה' ולא רק 'מלמטה': במדינת ישראל יש שלוש 'צלחות' תקציביות הנוגעות לענייננו. הן תלויות אחת ברעותה ומשפיעות באופן מרחיק לכת עד מאוד על מצבם של המתמודדים בארץ:

1. הצלחת הראשונה היא תקציב המדינה, שפחות מדי ממנו מופנה לתקציב משרד הבריאות.

2. הצלחת השנייה היא תקציב משרד הבריאות, המופרש מתוך הצלחת הראשונה, וגם ממנו מעט מדי מופנה לתקציב שירותי בריאות הנפש (נדמה לי שרק כ- 5%).

3. הצלחת השלישית היא תקציב שירותי בריאות הנפש, המופרש מתוך תקציב הצלחת השנייה. חלק נכבד ממנו משמש את בתי חולים פסיכיאטריים, וחלק אחר ממנו שמור לשיקום.

חלוקה משאבים זו אינה הוגנת ביחס לקבוצת הנכים הגדולה בישראל, הלא הם נכי הנפש. אילו מלכתחילה התקצוב של מדינת ישראל היה נדיב יותר, ומן הסתם מושפע פחות מהסטיגמה, כל התמונה הייתה משתנה לטובה. במציאות השוררת, אנו מקבלים פירורים שמשאירים אותנו במצבים קשים מכל הבחינות, ובעיקר מבחינה שיקומית.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת צביאל רופא