אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

קיבעון המעצמות


תאריך פרסום קודם: 
09/11/2009
מחבר: 
דני רשף

ב- 1919, כאשר היו בארץ כ- 80 אלף יהודים ופחות מחצי מיליון ערבים ביקרה כאן ועדה אמריקאית בראשות שני אדונים מארה"ב: הנרי קינג וצארלס קריין (ועדת קינג-קריין). מטרתם הייתה למצוא פתרון לסכסוך בארץ ישראל. הם דיווחו על התנגדות תקיפה של הערבים לציונות. המלצתם, איך לא, להגביל את התיישבות היהודית בארץ ולהעביר את המנדט על ארץ ישראל מהבריטים לארה"ב. ועדת קינג-קריין הייתה היוזמה הבין לאומית הראשונה מני 100 ויותר מאז ועד היום שהובילה למבוי סתום ומפח נפש. כמו כל היוזמות הבין-לאומיות ועדת קינג קרייג בחנה את הבעיה מאספקלריה של שאיפות מעצמתיות בין לאומיות, מאיזון בין לאומי וסדר יום עולמי ולאו דווקא מסדר יום מקומי ושאיפות מקומיות.

לפני שנה עדיין נפגשו נציגי ישראל והפלשתינים על בסיס שבועי קבוע לדיונים על הסדר קבע מבלי שסוגית הבניה בהתנחלויות תהווה מכשול לעצם קיום הדיונים. הם התקיימו במסגרת לוח הזמנים הפוליטי של ארה"ב וסיום כהונתו של ג'ורג' בוש וממילא היה לצדדים עניין לדעת מי הנשיא הבא בטרם יתלו על עצמם הצדדים התחייבות כל שהיא. כמנהג נשיאי ארה"ב בעבר, המציא ברק אובאמה את הגלגל מחדש, זרק את כל ההישגים של בוש ומסלול אנאפוליס כולל הוויתורים מרחיקי הלכת של אולמרט כפי שאבו מאזן עצמו חשף לוושינגטון פוסט בראיון ב- 27/05/2009, בדיוק כמו שבוש השליך לפח, שמונה שנים קודם את מטווה קלינטון - שמצידו השליך לפח שמונה שנים לפני כן את מטווה ועידת מדריד של בוש האב וחוזר חלילה. הניסיון של המעצמות והקהילייה הבין לאומית לגרור את הצדדים למתווה שהם קבעו להבנתם ועל פי האינטרסים שלהם הסתיימו כולם ובלי יוצא מהכלל בכישלון מהדהד ומתמשך.

רק שני תהליכים מתוך למעלה ממאה, הניבו הסדר שהיתה לו משמעות מעשית, לטוב ולרע, בשטח. הסדר השלום עם מצרים ותהליך אוסלו. שני התהליכים התנהלו בהיפוך מוחלט לכל שאר התהליכים. הם החלו ביוזמה מקומית של הצדדים המעוניינים, בסוד ובהסתר, מאחורי גבה של הקהילייה הבין-לאומית ובניגוד למתווה הבינ"ל המקובל באותו הזמן. רק משהבשילו המגעים והוגדרו הפערים התבקשה ארה"ב ולצידה הקהילייה הבינ"ל לסייע בגישור האחרון שבלעדיו אי אפשר.

המסקנה היחידה מסקירת המגעים היא שמעורבות המעצמות והקהילייה הבין לאומית, המסובכת והלכודה במאזן אינטרסים אין סופי, תרמו הרבה יותר להנצחת הסכסוך מאשר לפתרונו. צדק תום פרידמן במאמרו מיום ראשון האחרון בניו יורק טיימס ששני הצדדים תיעלו את האנרגיות המדיניות שלהם למניפולציות על המעצמה התורנית ולצבירת נקודות ובניסיון לדחוק את השני לפינה כאשמה בכישלון.

קריאתו של אהוד ברק, הטקטיקן חסר האסטרטגיה, היום בניו יורק לאובאמה להמשיך במעורבותו בתהליך השלום בינינו לפלשתינים כי "נשיאותו של אובמה היא הזדמנות נדירה להגיע לשלום" לא מתיישבת עם הלקח ההיסטורי הגדול, עם ההתנהלות של אובמה בשנה האחרונה שגררה הקצנה בכל העולם הערבי כלפי ישראל ועם הכמות האין סופית של ההזדמנויות הנדירות שהוחמצו. כנראה עוד אמירה של ברק שנועדה לרצות את נשיא ארה"ב בסבב הרגיל של חנופה וצבירת נקודות זכות.

אם יש לישראל תפיסה ברורה של עצמה כמדינה יהודית ודמוקרטית וחזון מדיני ברור היא צריכה להציע את זה בעצמה ישר לפלשתינים או לבצע את זה חד צדדית ורק אז לבקש את עזרת העולם בישום ההצעה. אבוי לה אם ישראל תיאנס להציע את מה שאין ביכולתה לתת בלחץ של מעצמה חיצונית, אפילו זו ידידה כארה"ב.

דני רשף

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דני רשף