אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מלונייט / אברהם גלברשטט - הגיגים לשעת חצות


התמונה של אדלינה קליין
תאריך פרסום קודם: 
13/09/2009
מחבר: 
אדלינה קליין

"מלונייט" / אברהם גלברשטט (הגיגים לשעת חצות – אפוריזמים ופתיתי שירה) (הוצאת "צור אות", ירושלים, 2009)

"לפעמים כמו בתשבץ/אנו נמצאים בדרך ללא מוצא"(ע' 62)

בשונה מספריו הקודמים בו המציאות והזעם הם שורש כתיבתו, 'אי-הוודאות' שביומיום הוא המוטיב המרכזי התופס את הקובץ הנוכחי (ע' 5):

..."הִתְנַדְנַדְתִּי/מַעֲלָה מַטָּה,/רֹאשִׁי נֶחְבַּט/בָּעֲנָנִים מֵעַל/וְרַגְלַי/בּוֹעֲטוֹת/בַּקַּרְקַע מִתַּחַת//בְּכָל טַלְטֵלָה כָּזוֹ/גַּם נִכְתֶּבֶת/שׁוּרָה שֶׁל שִׁיר"...

האם עצם הכתיבה יכול לשמש כלי אשר יכול לפתור מועקות ולבטים באופן מיידי ביומיום?! זוהי שאלה רטורית למעשה, אולם בהבטה מעמיקה יותר בתוכנם של היצירות, אני נוטה להאמין שמגמת המשורר לחתור לכיוון  פתרון אילוזי משהו, שיש בה מעין נחמה פורתא של התפרקות רגעית. כשלמעשה בשלב הבא יש למצוא פתרון מעשי יותר וטוטאלי. בין 'הרגעי' לבין 'הטוטאלי', הפער הוא עצום. אך במציאות של המאה הנוכחית, לאותו פורקן יש מאחז באנרגיות חיוביות המשדרות למוח לארגן את הכתוב בשורות השירה כדי לתפוס אלטרנטיבות אפשריות למציאת פתרונות. מסתבר, כי 'העקשנות' לא פעם משתלמת כשהמדובר בזוגיות (ע' 9): ..."כְּשֶׁצִּלְצַלְתְּ בַּדֶּלֶת מִסְפָּר פְּעָמִים/וְלֹא פָּתַחְתִּי/הֵבַנְתְּ אֶת הָרֶמֶז/וְ- צִלְצַלְת שׁוּב"... או בהיפוך, המשורר מעמיד בואריאציה אחרת את אמרתו (ע' 13): ..."אַף כִּי חָסַמְתְּ אֶת חַדְרֵךְ/בַּאֲבָנִים גְּדוֹלוֹת//הִצְלַחְתִּי לְהַחְדִּיר פֶּתֶק קָטָן /אֶחָד שֶׁל אַהֲבָה/בֵּין כְּתָלָיו"...

בקובץ שלפנינו נמצא את 'מלחמת ההישרדות' הזאת בין המינים שתי וערב ופסיפס ההתנגשויות והאקשן מעורר מחשבה כי למרות שהכל קורה בזוגיות, הרי שלעולם 'השקט' אינו תופס מאחז שם. יתכן וכאן נמצא את שורש העניין שבשלו נוצרת היצירה. אם קיים 'שקט', אין על מה לכתוב. אם ישנה התרחשות, פירושו שהכֹל חי ותוסס ויש מליאות ערכית בקונצנזוס הזוגי.

בקובץ שלפנינו, ישנו אלמנט נוסף, שעד כה מצאנו להם 'רמזים' בלבד באחדים משיריו הקודמים של המשורר. אלא שהפעם, לאחר סדרת ספרי שיריו:

"ללא" (1976); "את ואני ואנחנו" (1976)(הספר יצא גם במהדורה מחודשת בשנת 2009); "בארץ זרועת שנהבים" (1979); "פזל מצבות" (2006); "קלפים טרופים" (2006); "ניצוצות של אגדה" (2006); "עקבות" (2008) - מרשה לעצמו המשורר א. גלברשטט להיפתח עד דק ולהיסחף בגעגועיו אל זיכרונות מהעבר הרחוק (אשר נצר בתאי ליבו)' ובכך לקרבנו כדי פסיעה נוספת לעולמו הפרטי (ע' 42): ..."מִפְלָטִי בִּימֵי הַחֹפֶשׁ /הָיָה נַחַל קָטָן סָמוּךְ לַיִּשּׁוּב./שָׁם יָשַׁבְתִּי שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת/בְּיָדִי הָאַחַת סֵפֶר/וּבַיָּד הַשְּׁנִיָּה חַכָּה מֻבְטֶלֶת"... סיפורו של השיר, עושה את מעשה הקסם. במעשה הסיפור יש מעין התקרבות וסקרנות המעניק לקורא אפשרות של הפלגה בלעדית בתרחיש כדי להכיר עוד ועוד את עולמו הפרטי שפתח לפניו. בכך, המשורר יוצר קירבה אל שירתו מצד קוראים שבדיעבד בחרו להתרחק ממנה (בטענה שהשירה אינה מדברת אל ליבם, או שהם פשוט חוששים שאינם מבינים אותה). המשורר א. גלברשטט, אשר נעדר זמן רב ממדפי הפרסום של יצירותיו, שב ומתוודע מחדש, בעודו מגשש את דרכו בחזרה אל הלבבות ואל האמון שנרכש בעבר. ההדדיות הזאת משתלמת לשתי הצדדים והמשורר ניפתח עד דקות וזורם במילותיו אל הלבבות.

באופן זה משיב אותנו גלברשטט אל הערכים, אל הגעגועים, אל כנות התחושות ועולם הרגש המשקף אותו כבן תמותה רגיל.

במחווה פשוט ותמים זה, ניתן לראות את גדולת המשורר המדבר ביצירה בגובה העיניים. אנו שוהים במחיצתו ומוצאים כמה הוא רווי עמקות:

ויופי אל הטבע , הנוף והחי (ע' 42): ..."הַפֶּרֶד עָלָיו רָכַבְתִּי לַעֲמָלִי/בִּשְׂדוֹת הַקִּבּוּץ הָיָה כִּמְעַט אֱנוֹשִׁי./בַּדֶּרֶךְ לָעֲבוֹדָה הָיָה מִתְנַהֵל/לְאַט לְאַט וּבְסַבְלָנוּת רַבָּה./אֲבָל בַּחֲזָרָה הָיָה דּוֹהֵר בִּפְרָאוּת./כְּשֶׁהִגִּיעַ לָאֻרְוָה//הָיָה מַפְנֶה אֵלַי אֶת רֹאשׁוֹ וְעַל פָּנָיו מֵעֵין חִיּוּךְ שֶׁל נִצָּחוֹן"...המטאפורה הזאת, מעשה קונדס שהיוצר מייחס 'לפרד' דימוי של אדם בעל דעות ורצון לביטוי עצמי, מוכיח ומורה על כוחו של המשורר המעצים את עטו ברבגוניות מתמדת. בדימויים יש את היכולת להפוך פרד לאדם, באותה מידה בה ניתן להפוך 'חפץ דומם' לאנושי ובעל רגש (ע' 41): ..."אוֹתָהּ הַמַּשָׂאִית הַיְּשָׁנָה/בָּה עָבַרְנוּ בְּיַלְדוּתִי/מֵהָעִיר אֶל הַקִּבּוּץ/חָרְקָה, הִתְנַדְנְדָה וְרָטְנָה כָּל הַדֶּרֶךְ/כְּאִלּוּ שִׁקְּפָה בְּכָךְ אֶת הַרְגָּשָׁתֵנוּ"... ומנקודת זווית שונה באותו פן, ממשך המשורר לרשום (ע' 41) ..."הַמַּשָּׂאִית בָּה עָזַבְנוּ/אֶת מְקוֹם הוּלַדְתִּי לְיִשּׁוּב אַחֵר/חָרְקָה/וְנָשְׁפָה מִיּשֶׁן./ בְּתוֹכִי הִתְפַּלַּלְתִּי /כִּי הִיא תֵּעָצֵר וְתַחְזֹר לְאָחוֹר/לֶאֱסֹף אֶת יַלְדוּתִי"... משחקי המילים סוחפים אותנו לראות יריעה רחבה של ביטוי הרגש הנובע מעזיבת מקום ונטישתו. אבל אל השיא מגיע גלברשטט בווידויו האישי (ע'41): ..."בְּכָל פַּעַם כְּשֶׁעָבַרְתִּי בְּיַלְדוּתִי/מִמָּקוֹם לְמָקוֹם/הִרְגַּשְׁתִּי/כִּי שָׁכַחְתִּי מַשֶּׁהוּ מֵאֲחוֹרַי./אוּלַי הָיוּ אֵלֶּה הָרְגָעִים הַיָּפִים/ שֶׁל עֲבָרִי"... מסתבר כי עוצמת הרגשות מעזיבת מקום או נטישתו, שונה מאדם אחד למשנהו, אצל המשורר היוותה העזיבה פרשת דרכים תוצאת הצטברות החסר והריק.

מאותו מומנט, הוא בונה מאוחר יותר את השיר (ע' 46): ..."הַחֲפָצִים בְּחַדְרִי מְסֻדָּרִים לְפִי/קִרְבָתָם אֵלַי -/אֲרוֹן הַבְּגָדִים רָחוֹק/וְהַמִּטָּה רְחוֹקָה,/רַק מַחְבֶּרֶת הַשִּׁירָה מֻנַּחַת לְרַגְלַי"...

ובטרם אשוב ואעיין בפתיחת מאמרי זה, בנושא 'אי-הוודאות' והפתרון המיידי הנה בא המשורר ורושם (ע' 47): ..."גּוֹרָלוֹ שֶׁל אָדָם תָּלוּי/בְּעֹבִי קִירוֹת הַבִּטָּחוֹן שֶׁהוּא מַצִּיב/מוּל הַקָּרוּסֶלָה בָּה הוּא מִסְתּוֹבֵב/סְבִיב עַצְמוֹ"... מסתבר, שלאחר 'ברירית המחדל', הנטייה הטבעית והאנושית היא להציב את אותן

"קירות הבטחון" עליהן מצביע המשורר. מאליו, שכל אדם לעצמו יסתובב סביבה למען ההמשך וההישרדות. יתרה מזאת, כשאברי גלברשטט רושם (ע' 45): ..."כָּל חַיֵּינוּ רֹאשֵׁנוּ מְרַחֵף בָּעֲנָנִים/וְרַגְלֵינוּ נְטוּעוֹת בַּסְּלָעִים,/רַק לִבֵּנוּ תָּקוּעַ בָּאֶמְצַע"... הוא אך מחזק את עיקרי מאמרי שכאן.

כי ההפרעות העיקריות בחיי האנושות, נעוצות 'באי-הוודאות' שמקורן ברגש.

ובמה יכול משורר להדגיש עניין זה ולתת לו אפקט אמין ומהותי, אם לא  בציטוט הבא (ע' 77): ..."אֵמִי הָיְתָה מְשׁוֹרֶרֶת/קוֹלָהּ הִתְנַגֵּן בְּאָזְנַי כְּשֶׁשָּׁרָה/וּבְלִבִּי כְּשֶׁקָּרָאתִי אֶת הַשִׁירִים/שֶׁכָּתְבָה"... הנה לפנינו משורר נפלא שאינו מתכחש לזהותו כיוצר השואף אל 'הרגש' וחוזר אליה כאל נכס יקר (ע' 87):

..."הָעֲקְבוֹת שֶׁמַּשְׁאִיר גּוֹרָלֵנוּ עַל הַחוֹל/הָרַךְ/שׁוֹנוֹת מִפְסִיעָה לִפְסִיעָה./

חֶלְקָן/עֲמֻקוֹת יוֹתֶר - /בָּהֶן טָבַעְנוּ עַד צַוָּאר./חֵלְקָן שְׁטוּחוֹת - /עֲלֵיהֶן דִּלַּגְנוּ בְּקַלִּילוּת/לִמְחוֹזוֹת רְחוֹקִים./אָבָל מָסְפִיק/חֵץ אֶחָד שֶׁיִּפְגַּע בַּעֲקֵבֵנוּ/כְּדֵי לִמְחק אֶת סִימָנֵי הַדֶּרֶךְ/לַצּוֹעֲדִים בְּעִקְבוֹתֵינוּ/וּלְבוֹסֵס אֶת כֻּלָּנוּ בַּבֹּץ הַטּוֹבְעָנִי/עַד אַחֲרִית יָמֵינוּ"...

Cכל הזכויות שמורות למחברת המאמר, מייסדת ועורכת בימת הספרות הפומבית: "על חוד העט", ת.ד. 9516, ירושלים 91094

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר