אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

על חבלי לידה של שנה חדשה


שי גיל's picture
תאריך פרסום קודם: 
03/10/2009
מחבר: 
שי גיל

ראש השנה ידוע כיום הדין הגדול, על פי הזוהר, זהו יום רווי צער בו עומדות "שבעים קתידראות לדון דין לעולם" ( זוהר ח"ג ע"א-ע"ב ), זהו יום שבו מתכסה ומתעלמת הלבנה המסמלת את השכינה, והעולם כמו טבול באפילת ראש חודש ובהמתנה לבאות, שכן זהו המועד שבו על פי האמור בתלמוד נפתחים שלושה ספרים, אחד של צדיקים גמורים, אחד של רשעים גמורים ואחד של בינוניים (בבלי, ראש השנה, טז: ע"י ) ובה בשעה שהצדיקים והרשעים יודעים לאלתר את אחריתם, אלו נכתבים ונחתמים לחיים, ואלו נכתבים ונחתמים למיתה, הרי שהבינוניים, קרי כולנו מי פחות ומי יותר, נתונים למציאות קפקאית נוראה ומצמיתה, שעה שאנו עומדים חשופים על מפתן "החוק", מבקשים לבוא "בשעריו", בעודנו סרים למרותו של "שומר הסף", הנע בין ערנות לנמנום, בין שתיקה לדיבור, בן אדישות לרגעי חמלה. כך ממתינים אנו יחד לחתימת הדין: שעות, ימים, שנים, עשרה ימי תשובה שהם כנצח נצחים. זהו היום על פי רבי נחמן מברסלב, שאפילו הקב"ה בכבודו ובעצמו אינו מתבייש לבקש כפרה (ליקוטי מוהרן תנינא א, יד), ואם הוא עושה חשבון נפש אז אנחנו מה?

וכך בימים אלו שחום הקיץ מאלף וסודק את האדמה, היובש מתיש וכותש את הנפש עד כלות, עולה ממעמקי תהום הנפש לחלוחית דקה, עוררות פנימית הנישאת על כנפי תרועת השופר – זוהי עלפי רבי נחמן בחינת תפילת הלב המבקיעה מבעד לרקיעים וממתיקה את הדינים הקשים, " מן המיצר קראתיך יה ענני במרחבה יה" ( תהילים, קי"ח, ט"ו ), הפליא דוד המלך נעים הזמירות להקיף את עוצמתו של הרגע הנדיר בו מפגיש קול השופר בין המצוקה והישועה הקיומית כל כך.

בתשרי נברא העולם ועל פי קבלת האר"י, מבקש העולם לחזור לקדמות מציאותו הראשונה ( פרי עץ חיים ב, תקמה). זהו אם כן המועד שבו האדם, העולם והאלוהות גם יחד עוצרים את נשימתם כשהם נעים ונדים בין התכלות לבין התעוררות, בין הבלעות לבין לידה והתהוות מחדש. זהו גם יומו הגדול של "נחש הקדמוני" האוחז את זנבו בפיו, התנין שעל סנפירו כדברי הזוהר, משתלשל העולם כולו, בראש השנה הוא מרים את ראשו כשהוא נושף ומלהט על מנת להחזירו לתוהו הסינגולארי והאורובורי של טרם בריאה.

כאן מזדמנת האילה- השכינה האלוהית הכורעת ללדת, המתוארת בספר הזוהר כשהיא יושבת על המשבר וגועה בבכי גדול ונורא והקב"ה מתמלא רחמים ומזמן לה את הנחש האימתני בכבודו ובעצמו, הוא ולא אחר מכיש את האילה, פותח את ריחמה ומנקז את הדינים והדמים ובכך גואל את הבריאה ומאפשר לידה חדשה ( זוהר חלק ג' רמט ע"א-ע"ב).

אכן, עזים וקשים הם צירי הלידה של היולדת, אך בה במידה הכרחיים על מנת לפתוח כדברי הזוהר את "הרחם הצר של האילה". זעקות הכאב והסבל בשעה שהעובר יוצא ממעי אימו הם כה גדולים, עד שקולן הולך מסוף העולם ועד סופו "ואין קולן נשמע" (פרקי דרבי אליעזר פרק לד). כך גם רגעי המצוקה של נפש האדם היושבת על המשבר, מצרפת ומזקקת את פזורותיה בעודה יולדת את עצמה לדעת.

עסקינן אם כן ברגעי מעבר שבריריים שבין אין ליש, רגעי כאב נפשי בלתי נסבל שקולו הולך מסוף העולם ועד סופו, הגם שלא תמיד נשמע, ואילו אנו, יש ואנו עומדים כשומרי סף בשעריה של מציאות לא נודעת ומתעתעת, ממתינים כמו ה-fisher king, (המלך-דייג הפצוע והמדמם מאגדות המלך ארתור ) לשאלה הנכונה שתפתח את סוגר ליבנו לעצמנו, כמו גם לממשות נפשו הסובלת של הזולת המפקיד עצמו בידינו ופעמים שאנו מופיעים בדמותו של הנחש המזדמן לאילה על מנת לנשוך את ריחמה, ללחך את דמיה של נפש פגועה ושסועה, בעודו משמש כמיילדת רחומה, לעיתים דמונית ותקיפה, לעולל הנפש.

על המחבר: שי גיל- פסיכותרפיסט בתנועה, חוקר את הסימבוליקה הנפשית המופיעה במיתוסים ומעשיות בזיקה לטיפול והתפתחות רגשית, ליצירת קשר- shaigil@013.net פורסם לראשונה באתר פסיכולוגיה עברית

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שי גיל