אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בגוף שלישי - תערוכה חדשה בעין הוד החל מ - 8 באוגוסט 2009


תאריך פרסום קודם: 
28/07/2009
מחבר: 
אלינור

בתערוכה "בגוף שלישי" ( ("Embody" , עוסקים האמנים חיה הרטוך וניר נדלר במושג הגוף על רובדי משמעויותיו: הגוף הפוליטי, הגוף החברתי והגוף הפיזיקלי על גבולותיו, השתנותו וזהותו.

 
גוף העבודה הראשון שאליו נחשף הצופה בחלל התערוכה הוא הגוף הפוליטי, בדמותו הבדויה של הפוליטיקאי נורברט נדלר ( Norbert Nadler ). גבו של נורברט מקדם בברכה את פניו של הצופה שבמהרה מגלה שאין מדובר בדמות אדם אלא בפסל היפר-ראליסטי, "בייבלון" ( Bibleon ), המחקה את דמותו ותווי פניו של ניר. נורברט הוא האלטר-אגו של ניר נדלר: פוליטיקאי אופורטוניסט ללא אידאולוגיה, דת, לאום או אמונה אחת, ללא קווי אופי וחוט שדרה, הניצב אל מול מִגדל ספרי קודש, מוכן להישבע אמונים לכל דת ואמונה כדי לזכות באמון הציבור.  

 
נורברט נדלר הוא דמות פיקטיווית של פוליטיקאי חלקלק שנבדתה במהלך הבחירות המקומיות שנערכו ב-2004 בברנדנבורג, עיר קטנה בגרמניה. כחלק מהפרויקט שוטט נורברט ברחבי העיר וכמנהג הפוליטיקאים בימי בחירות לחץ את ידי האזרחים, נופף לשלום לעוברים ושבים, נשא תינוקות, נפגש עם מתמודדים אחרים כשהוא מפריח משפטים פופוליסטיים מוכרים. כבכל מערכה פוליטית אף נתלו כרזות ושלטי חוצות, הכול למען קידום המועמד. במהלך מסע הבחירות הבדוי הגיע המועמד גם להולנד, שם קודם בברכה על ידי יוב כהן, ראש עיריית אמסטרדם. נורברט הוציא לאור והשיק את העיתון "מונוגרף" ( Monograph) , שבו הוא מסכם ומתעד את מערכת הבחירות בה השתתף. כמו כן מתועדות בעיתון נקודות המבט של האישיויות האחרות של נורברט, ביניהן נורברט המוסלמי או נורברט השחור – שאישיותו מתגמשת ומשתנה בהתאם לרצונו של הבוחר. לאורך כל מסע הבחירות המבוים רק מעטים, אם בכלל, גילו שמדובר במעשה אמנות ולא במועמד אמתי.

 
דמותו של נורברט, כמו גם הפסל המתעתע בצופה, עוסקת בדימוי של  הפוליטי במדיה, ובמושג הגוף במחשבה הפוליטית כחומר הגלם המרכזי לתיאור היחסים בין מוסדות המדינה והחברה לבין אדם הפועל במסגרותיה. הוגה הדעות, מישל פוקו, בנה דרך מושג הגוף מערכת מושגית שמאפשרת ניתוח מחודש של המרחב הפוליטי ואפיון מחודש של תופעות פוליטיות מוכרות כמו צמיחת אידיאולוגיות, תהליכי קבלת החלטות במוסדות החברה והמדינה, והתבוננות בשאלות מוסריות הכרוכות במציאות הפוליטית. תהליך כינונו של הסובייקט בעידן המודרני כרוך בקיום הגופני של הפרט, כשקיום זה נגזר ממבנה היחסים בינו לבין הכוח המופעל עליו בידי מוסדות המדינה והחברה. [1]

 
בין התצלומים המתעדים את הפרויקט מוצגים דיוקנאות של צעירים –  אלה האישיויות האחרות של נורברט, שההבחנה הגזעית ביניהם ברורה: בדיוקן EneMe , נראה צעיר מוסלמי בעל זקן שחור העוטה לראשו מצנפת אתנית, ובדיוקן אחר, Undercover , נראה צעיר בעל עור שחור. סדרת התצלומים חושפת את הקשרים הבלתי ניתנים לפרימה של דת, זהות וגזע. ההתייחסות לחלק מבני אדם כאל בעלי קיום פתולוגי אופיינית לכל הכוחות הפועלים בחברה, שבסימון "האחר" יוצרים הבחנה מוגדרת בינו לבין האורגניזם החברתי בכללותו. הגוף כמכונן זהות קובע את האופן שבו הפרטים המרכיבים את הגוף החברתי רואים את עצמם ואת האחר. במכלול הפרויקט   מבטלים הרטוך ונדלר את הגדרת הזהות של נורברט הסופר-פוליטיקאי, שלסירוגין יכול להיות צעיר מוסלמי, צעיר שחור עור או בעל זהות אחרת.

עבודת הווידיאו "ויה דולורוזה", עוסקת גם היא בחיקוי דמות, אלא שהפעם מדובר בדמותו הרוחנית של ישו. הסרט הדוקומנטרי עוקב אחר מסעם של עולי רגל מספרד המהלכים בוויה דולורוזה שבירושלים, בדרך האחרונה שבה הובל ישו לצליבה. במהלך המסע הם מתוודעים לדמותו של נדב נדלר, הנראה להם כאב טיפוס מוכר של דמות האיקונה של ישו, כפי שזו מתוארת באמנות הדתית. העבודה מתארת את מערכת היחסים הנוצרת בין "חיקויו" של ישו לבין עולי הרגל, ואת הרגשות שמתעוררים בקרבם נוכח מראהו בלבד, כשדמותו הופכת את החוויה הדתית מאטרקציה תיירותית להתערבות אלוהית ישירה.

 
עבודת הווידיאו InstruMen , היא טריפטיך שבו נראה גופם של שלושת הנגנים כחלק בלתי נפרד מכלי הנגינה המוסיקליים שבהם הם מנגנים - שכדי להפיק צלילים עליהם להשתמש בכל גופם. העבודה עוסקת בגוף כנוף פיזיקלי, כחומר היברידי, המשלב אלמנטים ועצמים שונים בתוך יצור אחד – אלה מתגלים כמאפיין חשוב של הגרוטסקי. גופם הגרוטסקי הוא גוף פלסטי המוכן תמיד לעיוות, למטמורפוזה ולהשתנות. שלושת הנגנים ההיברידים הם חריגים, בני כלאיים, תוצר של ערבוב, של מיזוג בין שונים, יצורים שהם סובייקט-אובייקט, ללא זהות מגובשת ופשוטה, ומכאן שאין בהם אחידות וחד משמעות. [2]

 
טשטוש גבולות הגוף כמו גם טשטוש הזהות, מביאים למשיכה ולדחייה גם יחד, הן בשל תחושת העמימות שהוא מעורר בסובייקט בקשר לגבולותיו והן בשל היותו איום על האחידות והסדר. גופם "המתפרק" של הנגנים הוא גוף שאינו שומר על הסדר והמבנה שנקבעו לו – בזרות שהוא מביע, בכך שהוא בלתי צפוי ומעמיד בסימן שאלה את הלגיטימיות ואת הנצחיות של הדברים המוכרים לנו ביותר כגון הגוף שלנו והסדר שבו. תחושה עמוקה של "מאויים" [3] מלווה את "התיאטרון האנטומי" [4] במסגרת התיאטרליות שמוצגת בעבודה, שכן המוכר ביותר, האינטימי ביותר – הגוף – הופך להיות זר, מנוכר ותלוש.

הדה-קונסטרוקציה והדה-הומניזציה של הגוף, השילוב של אורגניזם חי וחפץ, כלי נגינה, מכונה, טשטוש הגבולות בין הטבעי ללא טבעי, הם מקור להעצמה ולחופש מחד, אך מאידך הם גם אחראים לניכור של הסובייקט מסובייקטים אחרים ואף מעצמו. [5]

עבודת הווידיאו "אומה לשניים", המוצגת בחלל הבור שבמוזיאון, היא סרט אנימציה המקשר בין אמנות אדמה למיצג. הרטוך ונדלר הנמצאים בשני מקומות שונים מנסים להגיע זה אל זו, מתחפרים בקרקע וחוצים גבולות בדרך להגשמת המפגש. הצופה מצטרף למסעם דרך ההתבוננות שמועצמת על ידי חוויית הצפייה בחלל הבור. גופם מתמזג עם הסביבה הטבעית, הקרקע, שמיוצגת על ידי הנוף הפיזי, האם ייפגשו ? האם קרבה פיזית מושלמת יכולה לגשר על הפער הדק ביותר והבלתי נמנע  שבין הגופים? את נושא היחס הפיזיקלי והפערים בין גוף לגוף חוקרים האמנים גם במיצג "Mind the Gap" , שתצלום ממנו מוצג בחלל התערוכה. חרף הקרבה, תמיד יתקיים בינו ובינה רווח, בקע, גבול שאינו ניתן לחצייה גשמית.

  המפגש עם מושג הגוף באשכול העבודות של הרטוך ונדלר על רובדיו השונים, הפיזיים והקונספטואליים, חושף אותנו להתמודדות עם מערכות היחסים בין המושגים השונים, ולקריאה אחרת המגלה את המתח שכובל ומכפיף עצמו עלינו הצופים. האם ניתן להמשיך ולדבר על הגוף במובן המסורתי, גוף כמכשלה בדרך להשגת האמת ?

--------------------------------------------------------------------------------

[1] Michel, Foucault , Power-Knowledge: Selected Interviews and Other Writings, 1972-1977 , Brighton, Sussex: Harvester press, 1980), pp. 55-62. )

[2] שרה, כהן-שבוט, הגוף הגרוטסקי: עיון פילוסופי בבחטין, מרלו פונטי ואחרים, (תל אביב: רסלינג, 2008), עמ' 25, 155-156.

 [3] הפירוש המילולי של "המאוים", או המושג הגרמני unheimlich הוא "הלא ביתי", ובאמצעותו מגדיר זיגמנוד פרויד ( Sigmund Freud ) את תחושת החרדה, הפחד העמוק, הנגרמת מתוך הפיכתו של משהו מוכר וידוע למשהו זר, בלתי ידוע. בנגנים ההיברידים, משולבת חיות המתבטאת בגופם וחוסר-חיות שמתבטאת בחפצים , בכלי נגינה שהם חלק מגופם, העימות בין החיות לחוסר החיות הוא המקור לזרות ולתחושת ה'מאויים'. על מושג "המאוים", ראה:

פרויד, זיגמונד, "המאוים" בתוך מעבר לעקרון העונג ומסות אחרות, תרגום: חיים איזק, (תל אביב: דביר, 1988) עמ' 7-30.

על "המאוים" והגרוטסקי ראה:

שרה, כהן-שבוט, עמ' 38. ;

Philip,Thomason, The Grotesque (Chicago: The University of Chicago Press, 1972), p 35.

  [4]   שרה, כהן-שבוט, עמ' 91-94, 78. ;

  Ewa,Kuryluk, Salome and Judas in the Cave of Sex (Evanston Illinois: Northwestern University Press, 1987), pp. 28-29.

  [5]   שרה, כהן-שבוט, עמ' 218.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אלינור