אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ערגה בתולית / עליזה ראובני


התמונה של אדלינה קליין
תאריך פרסום קודם: 
28/05/2008
מחבר: 
אדלינה קליין

"הפה שר ללב, הלב בוכה לשיר"

"ערגה בתולית"/ ד"ר עליזה ראובני
(הוצאת כרמל, ירושלים)

הנושא המרכזי בשירתה של ד"ר ראובני מצביע על ה"אני" הזועק את העבר שהתנפץ תוך נסיון חוזר ונשנה לאסוף השברים הפזורים לאחותם ולהחזירם לשלמות שהיתה. לכאורה, מניחים אנו כי הבנו כל שנאמר. רבים היו בוחרים גם לא לציין כותרות ליצירות על-מנת להשאיר את הקורא באי-הוודאות תועה בערוצי הספר מבלי לתת לו דריסת רגל להבהרה דקה.

כתיבה כזאת יכולה להביא לרתיעת הקורא הראשון מהמשך העיון ביצירה, בעוד הקורא האחר, דוקא ימצא פן זה למושך.

ראובני, בחרה לא להעמיד בפני ניסיון, לא את הקורא הראשון אף לא את השני. היא נתנה כותרות ליצירותיה ובכך היא מצביעה באופן ברור, מוגדר, ומפורש על הפתיחות והאמון הרב בקוראיה. מכאן, הקורא מתרווח בחירות מוחלטת, ונכון להתמודד עם האתגר שהוצב לפניו, להגיע אל עומקן של יצירותיה. למעשה חושבים זה, דרוש שתהא קורא ואוהב שירה. שתהא נכון להפליג בעולמה של היוצרת, להכיר טביעת אצבעה הייחודית ואת סימני השאלה שהיא מציבה לאורך כל המסלול. לא לחינם הפילוסופיה היא לחם חוקה.
חשוב בעיני להתחיל עם השיר שכותרתו":

"הזמן" (ע' 12) …"לְעִתִּים אַתָּה חָֹש/שֶׁמּוֹרֵה הַשָּׁעוֹת פָּסַק/חֵיל הַיָּמִים שֶׁצָּר סָר./שֵׁיבַָת נְעוּרִים/בְּנַדְנֵדָה ְועַרְסָל"… את כפל המשמעות בשורות נבין אם נקרא שוב: "מוֹרֵה הַשָּׁעוֹת פָּסַק"…
פרוש חופשי:'המחוגים נעצרו'.

נקודה שניה: "חיל הימים שצר סר" …

פרוש חופשי: המשמעת שהונהגה בקשיחות התרככה.

כעת מתחבטים בפירוש הבא: "שיבת נעורים"… וכי קיים צירוף כזה בכלל?

אך אם נניח את המילה: 'נעורים' לצד המילה: 'ערסל' - הצירוף מסתדר.

בצורה זהה נפעל גם עם המילה: 'שיבה' שנצרף ל'נדנדה'… ונמצא הקשר הולם.

ובכן, פענחנו את השורות שדיברו על 'הזמן'. אבל מה רצתה למעשה המשוררת להביע בשורותיה, השזורות כה בחן?

ראובני, מגישה את התשובה שלא ציפית לה: …"עננה מן המארב מטלטלת במשובת נוצות"… כלומר, בניחוח החופש (הבלתי צפוי) - "משובת נוצות", קיימת "עננה" (סכנה) שאורבת ומאיימת ב'זמניות'.

אך מאידך ה'זמן', אינו נעצר לעולם. רק ה'הירהור' עליו עוצר כביכול את הזמן לחשיבה על עברו. מכאן, ניכנס לעובי הקורה של המשפט הדן בזמן מהפן האישי: (ע' 8) "נָכוֹן לוֹמַר,/שֶׁאָבְדוּ עִקְּבוֹתַי כָּלִיל/רַק אִם אִישׁ אֵינוֹ מְחַפְּשֵׂנִי יוֹתֵר"…

ולו היינו הופכים המשפט מהסוף להתחלה, היה יוצא כך: 'רק אם איש אינו מחפשני יותר/נכון לומר שאבדו עקבותי כליל'. אך השורות הללו, לא יביעו את מלוא עומק המצוקה המסתמנת בשורותיה המקוריות.

מהשורות המקוריות, ניתן לשמוע את 'זעקת נפשה' - באם איש לא ינסה ל'הכיר' בה היום, לא רק שהיא פיזית תעלם, אלה שאפילו עקבות ה'רוח', פרי כתיבתה שתותיר אחריה, ימחקו כליל! ומדוע המשוררת מתעקשת להביע התוכחה בחומרה כה רבה ואל מי היא למעשה מפנה אותה? המשוררת מודעת וערה היטב לסביבתה דהיינו: ל'גורם האנושי' של 'קובעי המדיניות' המדרגים ומסווגים יוצרים בשרירות ליבם, היא חשה כשלון חרוץ במשימתה כיוצרת: …"שֶׁמֶשׁ גְּנוּזָה לִרְאוּיֵי הַמָּחָר/וַאנִי סוּפָה שֶׁל עֶרֶב"…

וכעת, צא ולמד מדוע ד"ר ראובני, מקבעת עצמה: כ'בלתי ראויה'?! ומיהם אותם: "ראויי המחר"?!

המשוררת איננה בורחת מהאמת העירומה, ומאזכרת זאת בין השיטין - חולשתה ושאיפתה להיאחז בגלימתם של 'הראויים'. אולי דרכם תצליח להגיע להכרה הנשגבה של: 'ראויי המחר'?! בכל אופן, המשוררת מבקשת תקוה חדשה אשר תחזיק בעדה מליפול אל התהום והיא אומרת: (ע' 45) "גַּם לְאָדם שֶׁמְּלַטֵּף/חרִיצֵי חלוֹם שֶׁאָבַד/עוֹלָם שָׁלֵם נִבָּט אֵלָיו/בְּעַיִן זַרחָנִית מִן הַחשֵׁכָה"…

וישנו גם ה'סבר' המלווה כמיהה ותקווה זאת, מאבני נפשה של ראובני:

(ע' 56) "הַשִּׁיר גֵּר וְתוֹשָׁב עִמִּי//וּמְטַכֵּס אֶת הַמָּחָר בְּשׁוּעָלִיּוּת/לְהַחְזִיר צִפֳּרִים חוֹלְפוֹת עַל פְּנַי יַעַר//שֶׁמִּבְּלִי מֵשִׂים/ רְבִיבֵי שִׁירָה/לֹא הִגְשִׁימוּ"…
ולסיכום, 'המרתון' הזה של נפילה וקימה, הסבר פשוט - גם אם תקצור את התהילה, היא לעולם תישאר נטועה: בין 'הסיפוק' לבין 'הסיגוף'.
ואלו דבריה: (ע' 53) …"ְואַתָּה שָׁלֵם/וְשׁוּב נֶחְשָׁב נָבוּב/וְשׁוּב מִתְיַסֵּר/וְחוֹזֵר אֶל אוֹתִיוֹת//פֵּרוּק וּמֵרוּק/וְסוֹפָה שֶׁל חשֵׁכָה/סִפּוּק וְסִגּוּף"…
האלמנט האחר בכתיבתה של ראובני, מהווה את חלקו השני הדומיננטי (לא פחות) מהשלם המוחלט של הספר לו קראה: "ערגה בתולית".

ואני שואלת עצמי: האם שם הספר נבחר, בשל היותה 'אשה' והיצר המיני גלום בחלק הארי מהיצירות? או האם בשל כשרונה ליצור שירה כאשה היולדת תינוקה? היות ולא מצאתי תשובה דלה או במה להיאחז ולהתבסס בודאות מוחלטת (כדי לקבוע עמדה זאת או אחרת), אוכל רק לשער מהות בחירתה.

סברה אחת כלולה במשפט (ע' 15): "אַהבָה שְׁתוּקָה/משְׁרִיצָה בְּדָם קַר/אֶל פִּי הַשּׁוֹשַׁנָּה הַנְּבוּבָה./ עֶרְגָּה בְּתוּלִית/מִטַּלְטֶלֶת כְּאַצּוֹת שֶׁאָבַד שָׁרְשָׁן/ מִמַּעמַקִּים עוֹלִים תָּוִים/ לְסִּמְפוֹנְיָה הַבִּלְתִּי גְּמוּרָה./אנִי – יָם/בָּרוּךְ שֶׁעָשָׂנִי כִּרְצוֹנוֹ"…

ומחדדת לפני תמונה מורכבת ומסובכת (כמעט בלתי אפשרית לפירוק) ואולם בהתעמקות חוזרת, מצאתי כי יש טעם לכל הפחות לנסות.

למדתי כאן על התפרקות טוטאלית ומכוונת של מאוויים ושאיפות. ישנה נעימה רכה וענוגה בצד אופטימיות בלתי נשלטת כמעט, יחד עם מס ערך מוסף המבהיר, כי הסמפוניה - אשר החלה דרכה זה עתה, עודה בהתגבשותה. 'הצעד' ברור אך לא 'הכיוון'. ההשלמה, לבניה הרעיונית באה במשפט: (ע' 22):

"רְדִי גַּם הָעֶרֶב אֶל הַיָּם//בְּצַעַד אַחַר צַעַד/שֶׁתּוּכְלִי לִשְׁקֹעַ/בִּתְהוֹמֵךְ הֶמֵּפִיק/אֶת מִלּוֹת הָאַדְוָה/עַל אַצּוֹת//מִשְׁתַּכְשְׁכוֹת/בְּקֶצֶף בּוּעוֹת/בְּפִשּׁוּט אֵיבָרִים/שׁוֹקְקִים/לְלִקּוּק הַדְּגִיגִים".  ולסיום התיאורטי, ראובני מנחיתה את המציאות העירומה בתנופה אחת: "ראי, הנבוביים נדבקים אל סלעים/ברקוד זרועותיהם רק לבלוע בקשו//ודבר אין עמדי". והלא כאן שורש העניין, גם הראשית וגם האחרית!

וכדי לא לאבד קשר בין הדברים, מוטב להוסיף משפט מסכם (ע' 61): "אִם הָאָדָם עֻצַּב מֵאדָמָה/יֵשׁ מִי שֶׁעֻצַּב מִמַּאוַיִּים/הַמִּתְהַפְּכִים בַּחוֹל".

מכאן התפנית הפילוסופיה המתבקשת, מקבלת את הפרופורציה הרצויה ומשני המעגלים המדוברים בטקסט, נוצר 'הרגש' אשר דובר את כל השפות.
וגם אם אינך מבין את השפה, את 'הרגש' - לא ניתן לפספס לעולם:

(ע' 33) "הַפֶּה שָׁר לַלֵּב/הַלִּב בּוֹכֶה לָשִׁיר".

ובנימה אופטימית מוטב גם לסיים. שכן, גם אם הספר כבד משקל ואוחז אותנו באגרוף קפוץ, עז האור על פני החושך ויש נימה פנימית המאותת, להישאר עם הטוב הפנימי והחיצוני כאחד. ואף שהוא 'לעג לרש', עדיין ניתן לסמוך על הטוב האפשרי שלא יאכזב.

C כל הזכויות למאמר זה, שמורות למבקרת אדלינה קליין, מייסדת ועורכת בימת הספרות "על חוד העט", ת.ד. 9516, ירושלים 91094
 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר