אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

חבורה שכזאת היינו / פוצ'ו


התמונה של עדינה בר-אל
תאריך פרסום קודם: 
04/05/2009
מחבר: 
עדינה בר-אל

החבורה מתכנסת שוב

על ספרו החדש של פוצ'ו "חבורה שכזאת היינו" (הוצאת 'לשון', תל-אביב 2009).

פוצ'ו / "חבורה שכזאת היינו". הוצאת 'לשון', תל-אביב 2009.

כשהייתי חניכה בתנועת נוער בשנות השישים של המאה העשרים, היינו מחקים את הווי הפלמ"ח בלבוש פשוט ולא-מגונדר, בשירים סביב המדורה ועוד. מקור לא-אכזב להווי ולמנהגים שימש לנו ספרו של פוצ'ו "חבורה שכזאת", שראה אור במהדורות רבות. הספר שגרם לנו לצחוק בקול רם בעת הקריאה בו, היה כמעט ספר פולחן עבורי ועבור חבריי ב"קן בורכוב" בגבעתיים.

מזה שנים נוהג פוצ'ו (הוא ישראל ויסלר) לבקר בבתי-ספר ולשוחח עם ילדים ונוער על ספריו. והנה הוא שמע מפי צעירים ומוריהם ש"בפלמ"ח עשו חיים". לפיכך הוא החליט עתה - כחמישים שנה לאחר צאתו לאור לראשונה בהוצאת "מסדה" - להרחיב את הספר. על פי עדותו של המחבר על ד"ש הספר: "... האופנה השתנתה, השפה השתנתה, והנוער של היום, שגם הוא השתנה, אומר לי: 'איזה כיף היה בפלמ"ח, כל היום רק מתיחות, קומזיצים ומִזמוזים..'. לכן מצאתי לנכון לערוך את הספר מחדש ולשבץ בו גם כמה פעולות קרביות, שיזכירו לקורא של ימינו, שמלבד תעלולים והווי סביב המדורה, עשה הפלמ"ח עוד משהו למען המדינה".

רובו של הספר המחודש זהה לקודמו: נמצאות בו הדמויות של הספר הקודם: שולה, זיווה, וכל ה"יוסים": יוסי, יוסקה, יוסלה, יוסיניו והמספר, (שמכנה עצמו כאן "ספי", שהוא במקור אסף). נמצאים גם הקיבוצניקים, ביניהם גוטהרץ שמעריץ את החבורה של הפלמחניקים כלוחמים ללא חת; ואילו הם "מאכילים אותו לוקשים" וגם משקים אותו בתה עם מלח. וישנו גם השכן, האדם הגלמוד שבא מ"שם". קיימים קטעי ההווי, המתיחות, העבודה בקיבוץ, החיזורים, הבעיות המשפחתיות והאישיות, האימונים בלילות ולבסוף - הקרב הראשון שגובה קורבן.

במה שונה הספר החדש? נוספו בו, כאמור, פרקים על פעולות צבאיות. פוצ'ו שילב בספר סיפור על שחרור מעפילים בעתלית, כפי שסיפר לו שאול ביבר; את סיפורה של לאה רבין על נפילה לידי הבריטים על הגלבוע; את תיאור שחרור מעפילי האונייה "שבתאי לוז'ינסקי" בחוף ניצנים, לפי עדותו של אילון שרמן מנתיב הל"ה; את פיצוץ גשר בנות יעקב, כפי שסיפר מאיר פעיל; וכן מה שסיפר חיים חפר על ה"פאשלה" בשחרור אסירי רפיח.

יש לציין ששילוב הסיפורים נעשה בצורה אמנותית. פוצ'ו יודע לכתוב היטב. הוא יודע לבנות עלילה, לשזור בה אלמנטים היסטוריים ותיאורי הווי בדרך של מלאכת מחשבת, שגורמת לדברים לקלוח ולהיות אמינים, בלי להסגיר את שלבי מלאכת החיבור שלהם בעת הכתיבה.

עם הפנים לדור הצעיר הוסיף פוצ'ו עוד משהו לספר – ביאורי מילים. והסיבה, כפי שהוא מעיד בהקדמה לספרו, שנכדתו שאלה אותו: "מה זה הכשרה? מה זה הווי? מי זאת טוריה?"
הביאורים הללו, שנדפסו כהערות שוליים, הם מקור מידע לקוראים צעירים וגורמים לחיוכי המבוגרים. דוגמאות: "דגנרט – כינוי פלמ"חי למי שדפוק בשכל. דֶג – כינוי חיבה לדגנרט נחמד".

"א"ש לילה – אימוני שדה הנערכים בלילה (לא לבלבל עם עש לילה העורך את אימוניו בכרסום בגדי צמר בארון הבגדים)". "כולבויניק – קערת מתכת הניצבת במרכז השולחן, שלתוכה היינו מרוקנים שרידי אוכל בלתי אכילים". "לֶבֶּן – מוצר חלב, מעין שמנת של עניים, שהיה מוגש בחצי בקבוק עב זכוכית".

יתרונו של הספר המחודש והמורחב "חבורה שכזאת היינו", שכל פרק עומד כסיפור בפני עצמו. בכל סיפור כזה שזורה עלילה שמתפתחת לאחר תיאור רקע ונסיבות. יש בו דמויות ראשיות ומשניות, אירוע מרכזי, מתח עולה וגובר - לקראת מעשה קונדס או לקראת פעילות מבצעית - וכן מוסר השכל סמוי או גלוי, הומוריסטי או רציני. כאלו הם לדוגמא שני הפרקים, שמובאים זה אחר זה: "ההיתקלות", על היתקעות בכפר ערבי, הגעה למשטרת ג'נין והשתחררות ממנה; ו"סרט בעפולה", שכולל היתקלות עם בריון שהסתיימה במלחמת חורמה באולם הקולנוע.

השפה של פוצ'ו היא יפה ותקינה, למרות הסלנג השזור בה. הדיאלוגים קולחים בטבעיות ומשקפים את התקופה הנדונה, בדרך שיובנו גם לצעירים של ימינו ללא מחסומים. והומור כבר אמרנו? במלוא חופניים...

ומי עוד מסוגל להמציא שֵם כל-כך שנון וסרקסטי להוצאת ספרים כמו: הוצאת "לשון"? רק פוצ'ו.

לגבי צורתו החיצונית של הספר – יש לציין את העיצוב היפה מאוד של הכריכה: העטיפה הקדמית האדומה עם איורה של אראלה ז"ל, כפי שהיתה גם בספר הקודם; העטיפה האחורית עם תמונתו של פוצ'ו, הפלמחניק המשופם הצעיר על אופנוע, וכן תמונת בול הדואר עם כריכת הספר המקורי; דשי הספר (שמקילים על הקריאה. לא צריך להשתמש בסימניה או לקפל דפים בקצותיהם...). חבל רק שהטקסט בספר נדפס באותיות קטנות ובשורות צפופות, כי התוכן מתאים מאוד לנוער, החל מגיל 14, לדעתי.

בקיצור, פוצ'ו, סופר שכזה, כתב ספר נפלא על חבורה שכזאת. הספר מתאים למבוגרים ילידי הארץ או לעולים של שנות הארבעים ואילך (זה ישא אותם על כנפי הנוסטלגיה); לעולים חדשים, שיכירו את ההיסטוריה של הארץ ואת ההווי; וכאמור, לבני נעורים, כדי שידעו מה זה פלמ"ח ומה היה פה. וכבר כתב יהונתן גפן בשיר המושר בפי אריק איינשטיין: "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי". אכן היה "שמח" בכל המובנים.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר