אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מדינה דו-לאומית – הקזת דם עד דור אחרון


התמונה של דוד אדלר
תאריך פרסום קודם: 
14/04/2009
מחבר: 
דוד אדלר

במאמרי הקודם בבמה זו "התסכול הוא יועץ רע - המבוכה בשמאל מופרזת" התייחסתי למניעים שהביאו לשינוי המגמה: משאיפה ל"שתי מדינות" לשאיפה ל"מדינה דו-לאומית" או לרעיונות אחרים, שקנו לאחרונה שביתה בחוגים מסוימים בשמאל. המניעים העיקריים שהוזכרו הם: התחזקות הימין בישראל והתחזקות החמאס וכן "אי ההפיכות" של המצב בשטחים. במאמר זה אתייחס, כפי שציינתי בסוף המאמר הקודם, לשאלה האם פתרון של "מדינה דו-לאומית" הוא פתרון ישים, שהשמאל הישראלי, ובעקר השמאל הציוני, צריך לאמץ כתחליף לרעיון "שתי המדינות", שיש הטוענים שאינו ישים עוד.

אם נתעלם מתנועות שפעלו, לפני קום המדינה, ברקע היסטוריוגרפי שונה לחלוטין, כמו "ברית שלום"; אולי הראשון שסימן את הכיוון היה דווקא מירון בנבנישתי, שמתוך קריאה דמוגרפית מלומדת וקרה של מפת ההתנחלויות וללא קשר לעמדה אידיאולוגית, טען שהתהליך הוא "בלתי הפיך". כדי להדגיש את "אי ההפיכות" וכדי לרפות את ידינו, יש המונים גם את תושבי השכונות בירושלים שנבנו מעבר לקו הירוק; כאילו היה הקו הירוק "קדוש", ואין כל אפשרות לחילופי שטחים או לפתרון מוסכם אחר.

עד היום נראה היה שהקריאה להקמתה של "מדינה דו לאומית" היא טקטיקה שנועדה לדחוק את קובעי המדיניות בישראל "אנא הזדרזו להגיע להסדר של שתי מדינות, שאם לא כן, החלופה תהיה 'מדינה דו-לאומית'". קריאה זו עולה בקנה אחד עם מי שהעלו על נס את "הסכנה הדמוגרפית" - שוב כגורם שצריך להאיץ בנו להגיע לפתרון של שתי מדינות. גם את הרעיון "הלא-ציוני" של "מדינת כל אזרחיה", שהגתה תנועת בל"ד, באמצעות דוברה הרהוט לשעבר, עזמי בשארה, ניתן להכיל במסגרת זו – הרחב את הרעיון לכל השטח שממערב לירדן ויש לך "מדינה דו-לאומית". גם הימין תומך, גם אם במובלע, ומבלי להודות בכך, ברעיון זה. אלא שלפי שיטתו זכויות שני הלאומים אינן ולא יהיו לעולם שוות. שכן, הימין לא יתן לפלסטינים שוויון פוליטי, דהיינו זכות הצבעה. בקיצור: אפרטהייד.

ברור שרעיון זה מהווה סכנה ממשית לקיומה של ישראל, לא רק כיישות ציונית (עם חוק השבות וכל מה שנלווה לכך), ולא רק כמדינה בעלת רוב יהודי (בשל המגמה הדמוגרפית), אלא גם כמדינה בעלת צביון יהודי-עברי בר-קיימא. לאור דברים אלה ניתן אולי להבין מדוע התנועה הלאומית הערבית עלולה לתמוך ברעיון זה, הן כצעד טקטי כדי לדחוק בישראל ולהאיץ את פתרון "שתי המדינות" והן כאסטרטגיה, שכאמור תחסל את ישראל כמדינה בעלת צביון יהודי.

אלא שמוטב, גם לאינטרנציונליסטים, וגם למי שצביון יהודי-עברי אינו בעל חשיבות או משמעות עבורם, שלא לדבוק ברעיון זה. גם לדידם, היה אולי טעם להגות את הרעיון הזה בעולם אידילי ואוטופי. העולם, כפי שנגלה לנו בעבר, ולאחרונה אף ביתר שאת, מראה שהתבדלות לאומית היא הכרח בל יגונה ואולי אף פתרון ראוי. כל פתרון אחר מביא להקזת דם נמשכת. הדוגמאות רבות: קפריסין, יגוסלביה, אירלנד, הקוקז, אם נמנה רק אחדות. אפילו סלובקיה וצ'כיה בקשו להינתק זו מזו, מקרה בודד שבו ההיפרדות הייתה בדרכי שלום. המתח בין הפלמים והוולונים בבלגיה גואה, גם מבלי שיהיה "דם רע" בין הצדדים, כמו כאן במזרח התיכון המדמם כבר כמעט מאה שנה.

כפי שהאמינו, בהתמדה, שוחרי השלום כבר לפני ארבעה עשורים, יש רק מצב יציב אחד, סטטי, אליו תתכנס המטוטלת ברבות השנים: הפתרון של "שתי מדינות". יש לחתור לפתרון זה כי בו ורק בו גלומים התקווה היחידה לשקט ושלום, גם אם יהיו אלה רצופי מהמורות, לפחות בתחילת התהליך עד להתייצבותו. "מדינה דו-לאומית", לעומת זאת, היא מרשם בטוח להקזת דם עד דור אחרון. יש להימנע מלהתגייס להגשמת רעיון זה. זה רעיון עיוועים, שיכול ל"הפיל לקרשים" את תנועת השמאל הציוני המדממת והמנסה להשתקם, לאחר המהלומה האחרונה שספגה.

מאת: ד"ר דוד אדלר

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דוד אדלר