אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

קסמו של הגעגוע / יעקב מירב


התמונה של אדלינה קליין
תאריך פרסום קודם: 
17/02/2009
מחבר: 
אדלינה קליין

"קסמו של הגעגוע"/יעקב מירב  (שירים) הוצאת בת-אור, ת"א

"עוד צעד"

"אֲנִי סַפָּן בִּסְפִינַת חֲלוֹמוֹת /מְשַׁיֵּט קָבוּעַ /בְּתוֹךְ הִרְהוּרִי"...(ע' 12) כך נפתח השיר. אבל לא די לו למשורר יעקב מירב לומר את דברו, בלא פרשנות. השירים שבספר, משייטים הלוך ושוב וחוזר חלילה - ללא לאות ובהליכה השקטה הזאת, נבחין במכחול צייר הרושם רישומיו ומלביש לדימויים תו ועוד תו ואז עובר ומלטש ונשבה בהלכי רוח,  פעם נתכנס עימו לעת הסתיו ופעם ניפתח עימו לעת האביב. זרימת השירים שכאן, מלאות שוקקות, אינם נמים ואינם שקטים. יש כאב ויש תקוה : "הַחֲלוֹם שֶׁחָלַמְתִּי לֹא נָגוֹז/גַּם אִם הַמְּצִיאוּת לֹא תּוֹאֶמֶת"... (ע' 22) ההתדיינות עם ה"אני" לצד המהויות הקיומיות העכשוויות לעומת חזון החלוציות: (..."פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות") - מצביעות על עירנותו הכואבת מול השינויים הדרסטיים המתחוללים לעיניו. התובנה לומר בכל פה (בהמשך השיר): "הַמַּאֲבָק נִמְשָׁךְ בְּיֶתֶר עוֹז/גַּם אִם הַתּוֹצָאָה מְאַכְזֶבֶת"... זוהי דרכו של המשורר יעקב מירב, להביע דעתו על המחנה הלוגיסטי הקר והגשמי הקיים היום. לעומת המחנה האידיאולוגי והרוחני - שרק 'הזיכרון' בוער כנר, ומוסיף לו את הכוח להאמין - כי ניתן לשנות ולפשר בין הקטבים. ובלבד, שיהיה חזון להלך:"בשבילי ההגשמה" כאותם החלוצים, אשר בנו, הקימו, ופעלו באמונה - בדם יזע ודמעות למען המדינה. המשורר ממשיך ומסכם אמונתו: "שַׁלְּבוּ יָדַיִם נִצְעַד לַתִּקְוָה /לִסְלֹל כְּבִישִׁים בְּאַדְמָתֵנוּ הָאֲהוּבָה"... את דבריו שכאן הוא מעביר כמטאפורה אל שיר אחר בעל השלכה זהה: ..."בֵּין הַיָּם לַחוֹף/דִּינָמִיקָה טוֹבָה/זֶהוּ לְלֹא סָפֵק סִפּוּר אַהֲבָה"... (ע' 26) עכשיו, צאו וחישבו למה התכוון המשורר?!

אנו נזהה ביצירותיו של יעקב מירב את המוטו - הצועד אל המטרה ונזדהה עמו שלב אחר שלב, כאותם ילדים הצועדים לצד רביהם המלמדים אמונה ודרך ארץ. ..."בָּאתִי אֵלֶיךָ הָלוּם שִׁגָּעוֹן לְהָקִים בְּךָ יְסוֹד וּמָעוֹן//... (ע' 25) ואכן האמונה להקים ישוב ובית בישראל מביאה את "החלום, אל המציאות ו"ההגשמה". ואף כי הדרך להגשמה איננה קלה הלא "המטרה" עצמה מהווה אבן בוחן אשר מכשירה לעמידה במבחנים. אבל לא רק שירים על החזון וההגשמה, והמאבקים הסמויים המקימים תריס בין הדורות, קיימים בספר. נמצא גם נמצא פניני שפה השזורים בתחומים הנעלמים של הנפש והרגש.: "מִנִיחוֹחַ הָעֵצִים כֹּה נִפְעַם./ עוֹרֵג לְזִכְרוֹן אַהֲבָה שֶׁחָלַף"... (ע' 13) ועוד, בשיר אחר (בע' 18) נמצא: ..."שֶׁמֶשׁ סְמוּקַת לְחָיַיִם קוֹרֶנֶת// צִיפּוֹר שִׁירָה אֵלַי מְפַזֶּזֶת // וַאֲנִי טוֹבֵעַ בְּיָם הַתְּחוּשׁוֹת/שׁוֹקֵעַ אֶל מְצוּלוֹת הַזִכָּרוֹן"... ובאשר, 'לכתיבה עצמה' ... הוא מצהיר (ע' 7): "בְּדִמְדּוּמֵי הָעַרְבָּיִם בָּאוֹת מַחְשְׁבוֹתַי,/ כּוֹתֵב //אֶת תְּחוּשׁוֹתַי// וְאֵין אִישׁ הַמֵּבִין/אֵיךְ פִּתְאוֹם לִבִּי מַרְנִין? והלא אנחנו דווקא חשבנו כי מצאנו את הדרך 'להידברות ולהבנה' וגם נלווינו (בין הראשונים) לתחושות ולפעימות שהתרחשו בשירים.

נראה, כי ככל שהמשורר ניסה להיות 'פתוח וישיר', הנה הוא מעמיד בפנינו את 'הגבולות' כאומר: 'הובלתי אתכם, ובאתם בשערי ביתי',  מכאן ואילך... יהא עליכם להתאזר בסבלנות ולהמתין לספר הבא אולי. מצידנו, זה בסדר!

C כל הזכויות שמורות למבקרת אדלינה קליין, מייסדת ועורכת בימת הספרות "על חוד העט" ת.ד. 9516, ירושלים 91094

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר