אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

כוכב רחוק /רוברטו בולוניו


תאריך פרסום קודם: 
17/02/2009
מחבר: 
שמואל הדס

כוכב רחוק /רוברטו בולוניו. תרגום טל ניצן הוצאת עם עובד

בלש ספרותי או אמנות שאילת השאלות

תרגום טל ניצן הוצאת עם עובד

לכאורה כוכב רחוק מנסה להתחקות אחר דמותו האניגמטית של קרלוס וידר – משורר טייס אמן מושגי שכוכבו דרך בשמיים האפלים של צ'ילה בתקופת משטר האימים של פינושה.

המספר, וחברו ביביאנו פוגשים בוידר , שאז קרא לעצמו , אלברטו רואיס-טאגלה בסדנאות לכתיבת שירה באוניברסיטה . כשנתיים לפני ההפיכה הצבאית שהשליטה על צ'ילה את הדיקטטורה של פינושה. וידר/טאגלה מציג עצמו כאוטודידקט מה שמלכתחילה מעורר חשד בכותב "במילה אחת רואיס טאגלה היה אלגנטי, ובזמן ההוא אני לא אאמנתי שאוטודידקטים צ'לנים שנמצאים תמיד בין בית משוגעים לייאוש יכולים להיות אלגנטים" (עמ' 10). המספר, משורר צ'יליני החיי בגלות , מודע לזמן הרב שחלף ולמה שנודע על וידר מאז, מנסה להיות כן עם עצמו, לחלץ מהזיכרונות המשוחזרים שלו ושל חברו ביביאנו את ההתרשמות הנערית שהייתה להם מוידר, לנטרל אותם ממה שיקרה אח"כ ולהביא בחשבון את השפעת הקנאה על הצעירים שהם היו בזמנו:

"בין הגברים לא קשר קשרי ידידות. כשראה את ביביאנו ואותי היה אומר לנו שלום בנימוס אבל בלי להפגין שום אות לקרבה, אף שהיינו מתראים, בסדנה של סטיין ובזו של סוטו, שמונה או תשע שעות בשבוע. הוא חי לבדו, בביתו היה משהו מוזר (לדברי ביביאנו), לא היתה בו הגאווה הילדותית האופיינית למשוררים ביחס ליצירתם, ולא רק שהיה חברן של הנשים הכי יפות בזמני (האחיות גרמנדיה) אלא כבש גם את שתי הנשים בסדנה של דייגו סוטו. בקיצור, הוא היה מוקד הקנאה של ביביאנו או’ריאן ושלי. ואיש לא הכיר אותו. " (עמ' 19 )

ואיש לא הכיר אותו - מלכתחילה וידר (שאז עדיין היה רואיס טאגלה ) הוא מעין נוכח נעדר , חידה מהלכת .

בתקופה חשוכה בה אנשים נעלמים, בין אם הועלמו על ידי השלטון ובין אם נאלצו לרדת למחתרת מופיע פתאום וידר – הטייס משורר , הכותב את שיריו על פני הרקיע בעשן שחור היוצא מזנב המטוס.

הטייס שתמונתו מטושטשת, הופך ליקיר המשטר והמדיה ומסחרר ים שמועות סביבו , וסביב שיריו המזכירים משוררות נעדרות שהועלמו על ידי המשטר , כנראה בעזרתו הפעילה של וידר עצמו .

כשהוא עצור בכלא , רואה המספר את התצוגה הראשונה של המופע של וידר . אח"כ כל מה שהוא יכול לעשות הוא להעלות השארות.

מלבד הערות אגב קטנות הנזרקות לאורך הספר ,המספר חשוק שפתיים אינו מוסר כמעט פרטים על עצמו, כמו מה היה באותו מעצר עליו הוא מסרב להרחיב את הדיבור ורק מתארו כגרוטסקי, שהפך את הסטודנט העליז המבריז בקביעות מכל הרצאה אוניברסיטאית משמימה ומפצה על כך בהשתתפות בכל אספה פוליטית חתרנית , זה שלרגע אף נתקף באופוריה ילדותית מהטררם של המהפכה , למי שחוזר לבית הוריו כבראשו מטרה אחת, לעזוב את צ'ילה. ובכך יוצר מעין דמות ראי המעלה שאלות לא פחות מדמותו של וידר עצמו .
בהזדמנות הראשונה יוצא המספר לגלות והקשר היחיד שלו עם מה שנותר הם מכתביו של ביבאנו חברו, המוסיף לעקוב באובססיביות אחרי בדלי השמועות, והרמזים הקלושים על מה שעלה בגורל מכריהם . וביניהם מככבת כמובן דמותו החמקמקה של וידר שגם הוא נעלם מעל פני השטח .

המספר מתנסח בזהירות , תוך ניסיון מתמיד להבחין , בין מה שהוא ידיעה למה שהוא תוצר של עבודת יצירתית של הדמיון: " ... אבל יתכן שהכל קרה בצורה אחרת. ההזיות , ב1974 , לא היו נדירות. תערוכת הצילומים בדירה, לעומת זאת, התרחשה בדיוק כמתואר להלן " (עמ' 97 ). ואף את הזיכרון כאמור , בודק בציציותיו . זהירות זו מחדדת את דקותה ושבירותה של הוודאות. ואם לא די בכך, הוא שוזר בספר, סיפורי משנה קטנים כמו סיפורו של חואן סטיין המשורר מנחה הסדנה , שככל הנראה ירד למחתרת ואח"כ מופיע תחת תחפושות שונות כלוחם גרילה בכל רחבי אמריקה הלטינית, בו המספר מצרף פרט לפרט לבניית מגדל השמועות ואז באחת מערער את הבסיס . בתנועת מספרים זו בולוניו מציב את הקורא בעמדת הבלש, המהלך על קרח דקיק ונדרש לפענח את הסיפור מבעד למסך ה"ראיות" הסותרות והרמזים המוצגים לעיניו , ומדרבן אותו לאסוף בזהירות כל הערה אגבית כביכול .

הזוועה כמעט אינה מוזכרת , ואולי דווקא הזכרתה האגבית המרומזת היא שמצליחה לזעזע יותר מכל תיאור מפורט : ".. ואחריהם נכנס הלילה לביתן של האחיות גרמנדיה . ועבור חמש עשרה דקות , אולי עשר , כשהם הולכים משם , גם הלילה יוצא, מיד, הלילה נכנס, הלילה יוצא , יעיל ומהיר והגופות לא ימצאו לעולם .." ( עמ' 31 )

הקורא הוא שנקרא לאסוף את הרמזים, לגשר על הפערים, לחלץ את הסיפור מהדיווח השקט והלא מתלהם , ולשאול עצמו , שאלות על זהות ונאמנות אנושית ( או פסיכופטית ), החושפת טפח ומסתירה טפחיים .

גיבורה נוספת של הספר היא השירה , הספר רווי בעקיצות, פיתולים בורחסיים , רמזים והערות פנים ספרותיות , למשל כשהם מדברים על שירים מוקדמים של וידר/טאגלה :

"ביביאנו סבר שהוא " מאוד יפני" , לדעתי הוא נראה כאילו כתב אותו חורחרה טייר אחרי שבץ מוח ... השיר השני .. ( כאן נראה כאילו חורחרה טייר לקה באלם ובכל זאת לא חדל מכתיבה , מה שלא היה צריך להפתיע אותי כי כבר אז , בשנת 73 , לפחות מחצית ממשיכי דרכו של טייר לקו באלם ובכל זאת לא חדלו ) " ( עמ' 20 ) .
(חורחרה טייר - מעירה המתרגמת – הוא משורר שהרבה להתרפק על גן העדן של הילדות )

ואולי כאן המקום להודות למתרגמת לא רק על התרגום היפה (עם אוצר המילים הכולל את בואנס דיאס ובונה סיירה לגבי הדיוק אין לי צל צילו של מושג) אלא גם על הערות . המאפשרות גם למי שאינו בקי בשירה לטינית לפחות לקבל מושג במה מדובר.

כשתפיסת המציאות מתערערת, כשלא ברור על מי ועל מה ניתן לסמוך (שהרי אפילו הזיכרון הוא חשוד רציני ) השירה (היצירה ), נותרת, אמצעי הזיהוי הכמעט יחיד , המצליח לנווט בים השמועות הידיעות המעורפלות, הרמזים והגרסאות סותרות . ותוך כדי כך בולוניו בודק אותה עצמה, האם השירה/יצירה היא סוג של אמת פנימית ? שאיפה נעלה ? עדות ? מניע ? ואולי הפשע עצמו ?

ואולי זו היא המציבה מעל ערמת השאלות את השאלה המנצנצת מהו אותו כוכב רחוק שהשורדים נתלים בו, כאמצעי להישרדותם.

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שמואל הדס