אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אהרון זכאי: על שירתו של המשורר


התמונה של אדלינה קליין
תאריך פרסום קודם: 
13/01/2009
מחבר: 
אדלינה קליין

"הֲתִקְרָא לַכִּסוּפִים דְרוֹר,/תָּשִׁיב לַגֶּפֶן עֲנָבִים"

אהרון זכאי הוא משורר, מתרגם ועורך. נולד בשנת 1929 בכרכוך – עיראק, גדל במוצול, למד בגימנסיה ממשלתית.

עם עלייתו לישראל שימש מורה בבית ספר "אליאנס" (1948-1951). כתב פיוטים ושירי געגועים לציון לפני עלותו ארצה. המשיך בהוראה בטבריה ובירושלים (1955-1951). היה פעיל במועצת פועלי טבריה ובמועצת המורים למען קק"ל. היה ממייסדי אגודת המשוררים בלשון הערבית בישראל (נצרת 1955), בעל תואר ב.א. בשפה ובספרות ערבית ובספרות עברית מטעם האוניברסיטה העברית. ערך תוכניות ב"קול ישראל" בערבית. ממייסדי כתב-העת: "אוגדן" והביטאון הדו-לשוני (עברי- ערבי) "מפגש" - "ליקא'א". מייסד ועורך של כתב-העת: "מנחת אשור", ביטאון "המרכז למורשת יהדות מוןצול". פרסם מאות שירים ועשרות סיפורים בעברית וערבית בכתבי-עת שונים. היה נשוי לסופרת והמשוררת רבקה אהרון לבית קצביהו שהלכה לעולמה בשנת 1977. פרסם ספר שירים: "אל חופו של רעיון" בהוצאת "קרית ספר" 1957. ערך ותרגם את: "מקראות ישראליות" (אנתולוגיה של הספרות העברית החדשה בערבית (משרד החינוך והתרבות 1958). כמו-כן תרגם לערבית לקט מכתביו של א"ד גורדון בהוצאת מרכז ההסברה 1959. תרגם לקט משירי ביאליק - קובץ דו-לשוני, בהוצאת "בית ההוצאה הערבי (שראה אור בשנת 1964) בשיתוף עם ד"ר מחמוד עבאסי. הוציא לאור את הקובץ: "זר חרציות על כנפי יונות ירושלמיות" מבחר מתורגם מיצירותיה של רעייתו רבקה אהרון בהוצאת "אלשרק" (1978).

געגועי המשורר זכאי אהרון לשורשיו הטבועים בנופי ילדותו בשפה ובתרבותה, לא איבדו משמעותם ולא נעלמו מישותו אלה החריפו עם הזמן והתעצמו עד כדי כאב. רגשותיו העזים ניבטים כמו במראה בשירתו.

בשירו: "מאבק" – אנו חווים מאבק 'הפרט' עם גורלו המתעתע אשר מתנהל בפנימיותו. כיסופיו וזיכרונותיו השמורים: למראות; לריחות; ולטעמים - ממדינת החידקל והפרת, עצורים בנפשו ומחלחלים בעורקיו, ואילו משפטיו פורצים כמעיין נובע אל הכתב בשפת הורתו ובשפת הקודש: ..."וַאֲנִי עוֹד נִרְדָף/בְצִיַּת מַאֲוַיִּים צְחִיחָה"...//..."עַד מָתַי אֶדָּלֵק/וְכל מַרְאוֹת עֲבָרַי תַבְעֵרָה"?...//..."גַם חִדֶּקֶל וּפְרָת/לֹא יִרַוּו מַעֲשַׁקֵּי עֲלוּמַי – "...//..."גַם פִּישׁוֹן וְגִיחוֹן/לֹא יְכַבּוּ מוֹקֵד גַּעְגוּעַי אֶל הַחֵיק הַנִּכְסָף"...//..."אַתְ מְחַכָּה אֵי-שָׁם עַל הַסַּף/וַאֲנִי כְּחוֹלֵם/אֶל חֵיקֵךְ נֶאֱסַף"...//..."עֲרוּגַת בְּשָׂמַי,/אַדְמָתִי וְשָׁמַי"!

התיאורים ביצירותיו מלאים חיות וצבע ושפת הכתיבה בלשון הקודש הגבוה והערכית, שאולה "משיר השירים".

ביצירתו: "יוֹנָת פְּלַאִים", אנו נתקלים במושא חלומותיו – 'שפת התרבות ממנה ינק' עליה גדל והתחנך. ואותם ענקי התרבות אשר העריץ רוב חייו, אינם אחרים מאשר אחיו היהודים אשר כתבו בערבית ובשפת הקודש ויצירותיהם נשתמרו ועברו מדור לדור הן בכיתובים והן בע"פ מאב לבן, שמותם, מאוזכרים בשירו כיון שהם הטביעו בנפשו את חותם האהבה אל השירה: ..."פִּתְאֹם מְחַיְּכִים עֵצִים, נְשִׁיקוֹת מַפְריחִים עַנְפֵיהֶם/עֲנָנִים מִתְרַפְּקִים עַל צִיַּת לְבַדִּיּוּתִי הַזוֹהֶרֶת מִלֹּהַ"...//..."נוֹשֵׂא דִגְלָהּ שֶׁל אֶרֶץ רַבַּת תַהְפּוּכוֹת מַמְלָכוֹת קְמִלוֹת וּפְרִיחוֹת/(וְזֶה גַם שְׁמוֹ אַךְ לֹא מַשְׁמָעוֹ בִּלְשׁוֹן הָעַרְבִּים שֶׁהָיִּיתִי וְעוֹדֶנִּי לָהֶם אַח וָרֵעַ/יְלִיד שְׂפָתָם יְדִיד שִׁירָתָם מְרַנֶּן זִמְרָתָם חוֹרֵשׁ וְקוֹצֵר בִנְאוֹת תַרְבּוּתָם/אַדִּירִים רָמֵי מַעֲלָה בְּנֵי עֲלִיָּה קְדָמוּנִי קָטֹנְתִּי מֵהֶם גַּם קָטֹנְתִּי קָטֹו/סְעַדְיָה יְהוּדה וּשְׁלֹמֹה, אַבְרָהָם וּמֹשֶׁה, שְׁמוּאֶל דּוֹנָשׁ יוֹנָה וְדָוִד וְכָאֵלֶּה גְּאוֹנֵי רוּחַ רַבֵּי הוֹד שֶׁהִפְלִיאוּ/בְּשְׁנֵי עוֹלָמוֹת וְהִשְׂגִּיאוּ בְּגַן הַפְּלָאוֹת/בְּצֵל קוֹרָתָם אֶסְתּוֹפֵף וּבְזִיו שַׁדַּי אֶחֱסֶה כְּמוֹתָם").

'ההתפכחות' מהשגב של העבר מביאה על כנפיה שגב אחר, של ההווה, החשוב למשורר אהרון זכאי במידה זהה והוא נקרע בין עולמותיו וממשיך בשירו זה: ..."בִּן רֶגַע.../אֲנִי נִשָּׂא עַל אַחַת מִכְּנָפֶיהָ,/וְעַל הָאַחֶרֶת יְקוּם וּפְלָאָיו"...//..."וְחִישׁ נְחִיתָה מְהִירָה בְנִקְרַת צוּר חֲבוּיָּה בֵּין סַלְעֵי יְרוּשָׁלַיִם וּפְנִינֵי אֲבָנֶיהָ/עֲטוּרָה וּמְכֻתֶּרֶת שְׁקֵדִיָּה וּתְאֵנָה, רִמּוֹן וּקְטָלָב, אַרְמוֹן וּכְתָלָיו"...//..."עוֹד הִסְפַּקְתִּי לִשְׁמֹעַ הֵדֵי הִמְהוּמָהּ הַמְּעוֹפֵף וּמְנוֹפֵף לְשָׁלוֹם וְהִנֵּה, וַעֲדַיִן אֵינִי מַאֲמִיו, חֲ..לוֹ..ם"../רַק חֲלוֹם?.../הוֹ, מַה רַבּוּ פְּלָאַיִךְ, יוֹנָה"... "היונה" – מסמלת כמובן את סמל הכאב והתקווה של הנביא.

הכאב העמוק אותו חש המשורר אשר נותק מחבל התבור של שורשיותו הנעלמת ונלקח אל מחוזות התקווה המקננת בלב כל יהודי מאמין אשר נושא תפילתו בגולה: "בשנה הבאה בירושלים הבנויה". ובהגיעו על כנפי היונה אל ירושלים העיר הקדושה לבני עמו, הוא מקיץ מחלומותיו ומבטא את חוסר השקט ואת אי הוודאות של הזהות היהודית שהוא נע ונד ולעולם לא נמצא לו שקט. כהרי השיר: ..."מִקֵץ אַרְבָּעִים לירושלַיִם" כותרת השיר הוא במסר 'והקוד' – הלא מוצפן עמנו עוד מתקופת התנ"ך. בתום ארבעים שנה של שקט נאמר: ..."ותשקוט הארץ ארבעים שנה"... וזה לנו אות כי תפרוץ מלחמה.

המשורר, מנציח 'התרחיש' להלכה בחלקו השני של היצירה: ..."אַךְ מוֹרֵךְ עוֹדֶנּוּ מוֹרִי/מֵאָז חֲנָכוֹ אָבִי הָעִבְרִי/וְהוֹתִיר שָׁם בְּנוֹ/עִם שְׁלִיחַ קוֹנוֹ/וְהָאַיִל אָחוּז בְּקַרְנוֹ/וְלִשְׁנֵי נְעָרָיו שָׁב בִּלְעָדָיו/וְהָלְכוּ יַחְדָּיו"...

פני זאת, חרד אהרון זכאי להניח לזיכרונותיו לדעוך ולהעלם. צפיותיו מדרבנות אותו להיאחז ולא להרפות מעברו, שאם לא כן, לא ישמר דבר 'בהווה' ואף תקוותו 'לעתיד' תהפוך לתקוות- שווא, לכן בקשתו היא אחת: כי הד קולו וזעקתו ישמר ויונצח לנצח. רק אז, ירווח לו ויוכל להמשיך בדרכו החדשה: ..."כָּל יוֹם תְּלָאוֹת וּפְלָאוֹת וַאֲנִי -/אָחוּז בְּקוּרֵי הֲבָלִים/לָכוּד בְּחַבְלֵֶי תִּקְווֹת-שָׁוְא/מִתְנַסֶּה בְּאֵין קֵץ פִּתּוּיִים"...//..."אוּלַי יִשָּׁמַע קוֹלִי וְקוֹלֵךְ בּוֹקֵעַ מִמַּעֲמַקִּים/אַל-נָא יִוָּתֵר/לְלֹא הֵד"...

המשורר אשר נקרע בין שתי עולמות: מחד, דבקותו בעולמו 'הישן'. ומאידך, היותו מרותק לעולם 'החדש' שנגלה לעיניו, מנהל מסע עיקש לשמר את שתיהן לבל ישמטו מאחיזתו. אהבתו ודבקותו בהן, אינה מוטלת בספק. והוא גם מבין כי אין בידיו לשנות דבר מקבל עליו את הדין להביט קדימה. את עברו וגעגועיו הוא משמר בצורת 'חלומות' עליהן הוא נשען בעת צוקה להיזון 'הרוח' וכך הוא רושם בשירו 'קו תפר'  (כל השיר): ..."קַו תֶּפֶר/בֵּין יֵשׁ לְלֹא-יֵשׁ/חוֹצֵה בֵּין כַּאַן לְאֵין-ּכַּאַן מַפְרִיד-מְחַבֵּר בֵּין סָפֵק לְאִי-סְפִיקָה /בֵּין פְּסִיק/לְסוֹף פָּסוּק/מְחַבֵּר-מַפְרִיד/בֵּין קֶרֶן אוֹר/לְסָפֵק חֲשֵׁכָה/סָפֵק אֵין חֲשֵׁכָה/מִבַּעַ לְאֹפֶק/מֵעֵבֶר לְהָרֵי וַדָּאוּת/קַו תֵּפֶר דַק מִן הַדַּק"...

"ובדקיקות" הזאת - הוא משלים ורוקם את החלום 'לשלום הנכסף' אשר תלוי ועומד על בלימה. והרי השיר: "מעוף" (כל השיר): ..."בֹּאִי נִתְעוֹפֵף יַחַד/הַרְחֵק מֵאִי שְׂנָאוֹת בְּיַם קְנָאוֹת/דָלוּחַ/הַרְחֵק מִסֵּבֶל סָמוּי מֵעֵינֵנוּ הַלֵּאוֹת/מִיָּמִים חֲמוּסֵי תְלָאוֹת בֹּאִי נִתְכַּנֵּף/וְנַמְרִיא/חֲבוּקֵי תַּעֲלוּמוֹת/שְׁלוּבֵי נְשָׁמוֹת/נְחַיֶּה תִּקְוֹות נְשַׁמּוֹת/בִּשְׂדֵה אַשְׁלָיוֹת/מוֹרִיק/שָׁם אוּלַי/עוֹד נַסְפִּיק/לִטְעֹם/לִנְשֹם/לַחֲלֹם/לִרְקֹם /מַרְבַד/שָׁלוֹם/בֹּאִי נְנַסֶּה הַכֹּל/נִשְׁתַּלֵּב בַּכֹּל/נִטְעַם מִכֹּל/נֹאהַב כֹּל/וּלִירוּשָׁליִם נָשׁוּב /וְנָחֹג/אַהֲבַת עוֹלָם"...

ואולם, בין 'השאיפה' הכנה לשלום לבין "המציאות הקיימת", חוצץ ועומד עולם שאינו מעוניין בשלום ועל-כן הוא הופך בשירתו: "לֹא חֲלוֹם בַּלָּהוֹת". ואף על פי כן, למשורר יש תקווה כי 'ההיגיון' יגבר על 'האי שפיות' והשלום ינצח:

..."תֵּן לָעֶשְׁתּוֹנוֹת לָשׁוּב מֵאֲבַדּוֹן,/לָאוֹתִיּוֹת לְהֵאָמֵר כֵּבְנוֹת-חוֹרִין,/לַמַּחְשָׁבוֹת לָנוּעַ שׁוּב כְּאַיּלוֹת בִּשְׂדֵה-שְׁלֹמֹה,/לַלְּבָבוֹת לִפְעֹם, לְהִשְׁתַּקֵּם, לַנְּפָשׁוֹת לְהִטַּהֵר. לָרוּחוֹת לְהִזְדַכֵּךְ"... "וְאָז" אֲנִי לוֹחֵשׁ עֲצוּר-אֲנָחָה "הֲתִקְרָא לַכִּסוּפִים דְרוֹר,/תָּשִׁיב לַגֶּפֶן עֲנָבִים. לַתֵּאֵנָה תְּאֵנִים וּלְאוֹהָבֶיָךָ-אַהֲרוֹנִים?!

C כל הזכויות שמורות למחברת המאמר אדלינה קליין, מייסדת ועורכת בימת הספרות הפומבית: "על חוד העט", ת.ד. 9516, ירושלים 91094

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר