אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

העץ בגן יעקב - שירה / נילי בר-עוז-גינגולד


התמונה של אדלינה קליין
תאריך פרסום קודם: 
13/01/2009
מחבר: 
אדלינה קליין

"העץ בגן יעקב" (שירה)
מאת: נילי בר-עוז-גינגולד
(הוצאת "השירה הזאת", ת"א - 2008)

"עַכְשָׁיו אֲנִי שׁוֹתֶקֶת/כִּי אֵין לִי מִלִים"

נסיבות השתיקות המתמשכות בשורותיה של המשוררת נילי בר-עוז, אינן מקילות על הקורא (ע' 13): ..."עַכְשָׁיו אֲנִי שׁוֹתֶקֶת כִּי אֵין לִי מִלִּים/וְאוּלַי יֵּשׁ לִי/אַךְ הֵן נִדְחָקוֹת עָמֹק/בִּפְנִים"...
כתיבתה מורה בבירור על תסיסה בלוע הר געש העומדת על סף התפרצות.

הצטברויות 'הכאוס' באמתחתה מלאות וגדושות בסבלו של 'היחיד' בחברה המנוכרת, אשר חווה: שלטון; מלחמות; חוקים; אי-צדק; אנדרלמוסיה וחוסר ודאות בעולם הבז לרגש ולרחמים ובוחר במלחמות ובהרס.

לאחר אין סוף איתותים והתראות אוזר "האני" הכי עמוק' של נילי, עוז ובועט מנפשו את התסכול והכאב בנחישות ובנחרצות (ע' 15): ..."וּמִבְּאֵר חַיַּי/אֶשְׁאַב אֶת כֹּחוֹתַי/ וְאֶתְיַצֵּב שׁוּב אֵיתָנָה/עַל הַבָּמָה הָאֲבוּדָה"...//..."אֲנִי שָׁבָה אֶל הַמִּלְחָמָה/עַד סוֹפָה"...

המוטו המרכזי בקובץ היא "האמונה". אותה אמונה אשר מובילה ומוליכה את המחשבות אל 'הקימות' המתחדשות, בין השבילים המסתעפים ומתפצלים אשר צומחים 'יש מאין' (ע' 20): ..."אֲנַחְנוּ לֹא לָנֶצַח/וְאֶת זֶה/אִישׁ אֵינוֹ רוֹאֶה/גַּם הָעֵץ/אַחֲרֵי הָרוּחַ/ נוֹתָר עֵרֹם/בְּלִי מַעֲנֶה"...//..."וְאֲנַחְנוּ רַק שֶׁאֵלָה בִפְנֵי עַצְמָהּ/וְלִפְנֵי שֶׁנֵּדַע אֶת עַצְמֵנוּ/כְּבָר בְּתוֹכֵנוּ/לֹא נִמָצֵא/וְלֹא נִמְצָא"...

מאליו מתקיימות בכתיבה של נילי חשיבות פילוסופיות מעמיקות ביותר ובבניית משפטיה הקצרים והמדויקים היא הופכת והופכת עד להוצאת נוסחה אשר יכולה להשתמע לשתי פנים 'לאיש החולם' אשר רגליו אינן על קרקע המציאות והוא יכול ליטול עמו המשפט לשקוע באילוזיה ולרוץ הלאה מזה, כמו: לא שמע; לא ראה;

ולא ידע. והיא מתריעה (ע' 11): ..."כְּשֶׁהַנִצָּחוֹן יַפְסִד/וַדַּאי אָז כֻּלְּכֶם תַּתְחִילוּ לָלֶכֶת/לִרְאוֹת/וְלִשְׁמֹעַ רַק שֶׁאָז/הַסּוֹף יִהְיֶה מְאֻחָר/וְלֹא יוּכַל לְנַצֵּחַ/כְּדֵי לְהַגִּיעַ לַהַתְחָלָה/כִּי הִיא כְּבָר הִתְחִילָה/וְנִסְתַּיְּמָה"...

יניקתה מהשורשיות הארץ ישראלית טבועה בישותה היצירתית ומאליו הנגיעות בכתיבתה מדברות על הקורות את עמה שחווה את השואה על בשרו ושרד מול פני המציאות של כאן ועכשיו - בעוד חגיגת ה- 60 למכורה ועדיין העולם נותר עוין ונוטר למורת רוחו והפעם מסיבה שונה, על שהעניק לעם הנרדף שקם מעפר, מדינה ועַם זה הצליח להקים לפתח ולשמור עליה נגד כל הסיכויים (ע' 30): ..."אֲנִי הַבַּחוּרָה שֶׁנִעֲרָה אֶת הַגָּדֵר/וְזָעֲקָה מֵרֹב שֶׁלֹּא יָכְלָה/לִשְׁמוֹעַ שֶׁקֶט/שֶׁל עוֹלָם שָׁלֵם/כַּאֲשֶׁר מִישֶׁהוּ עוֹשֶׂה רַעַשׁ כָּל כָּךְ גָּדוֹל"... //..."וְאֵיךְ בְּנֵי אֱנוֹשׁ מְאַבְּדִים אֶת הָאֱנוֹשִׁיוּת? וְאֵיךְ בְּנֵי הָאָדָם נוֹפְלִים קָרְבָּן/לְאָבְדַן הָאֱנוֹשִׁיוּת"...//..."הָאִם זֶה יִתָּכֵן שֶׁיְּהוּדִיָּה חָפְשִׁיָה/הַאִם בֶּאֱמֶת קַיֶּמֶת מְכוֹרָה"...

הרציו – שעל פי הרוב הוא דרך חיים שהתוותה לפניה נילי, מאד מתעתע ומוליך שולל. ולא פעם חודר בעד שריונה של המשוררת ופוצע אותה עמוקות.בכתיבתה, ניתן להבחין 'בנימות הציניות' המשתמעות גם בנושאים שבינו לבינה (ע' 21):

..."אַתָּה וַדַּאי חוֹשֵׁב/שֶׁאַתָּה הַגֶּבֶר שֶׁלֹּא יֶחֶטָא/אֲבָל לִי כְּלָל לֹא אִכְפַּת/מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי לֹא אוֹהֶבֶת תַּפוּחִים"...//..."אַתָּה לֹא אָדָם וַאֲנִי לֹא חַוָּה/אֲנַחְנוּ בְּוַדַּאי מַשֶׁהוּ אַחֵר"...

על האדם 'המתלבט' וחולשותיו, ניתן לקרוא ביצירות אין ספור של גדולי המשוררים, אך כדי לראות תמונה בהירה ובשלה באופן חזותי, כפי שמביאה לפנינו נילי בר-עוז בשורותיה (ע' 27) אנו חווים נופך חדשותי ומרענן: ..."כָּכָה זֶה אֲנָשִׁים /רַע לָהֶם בְּמָקוֹם /אֶחָד/הֵם מְפַנְטְזִים/עַל מָקוֹם אַחֵר"... ודוגמא נוספת (בע' 36)..."וּלְכָל מִישֶׁהוּ/יֵשׁ מַשֶּׁהוּ/שֶׁמַּפְרִיעַ לְמִישֶׁהוּ/לִהְיוֹת מַשֶּׁהוּ"...

המאוויים והשאיפות של 'האני' נוטלות את העוקץ ומותירות את 'החלום' למלא את החלל הריק במשהו 'גנוב ומתוק' ברגעים אינטימיים וקצרצרים אשר לרוב מסתיימים ללא התראה (ע' 16): ..."וְעֵינַי הַדּוֹמְעוֹת/תַּחַת תְּרִיסָן מִסְתַּתְּרוֹת/אוֹ שֶׁמָּא תַּחַת/שְׂפָתַיִם מְחַיְּכוֹת"... וממשיך(בע' 10) ...."עֵט שׁוֹפֵךְ דָּם/לֵב שׁוֹפֵךְ דְּיוֹ/וּדְמָעוֹת שׁוֹפְכוֹת גַּעְגּוּעַ"..

ואחרון חביב החותם נושא זה ראה בשיר (ע' 8): ..."אֲנִי שְׁקוּעָה בִפְנִים/אֵי שָׁם/בּוֹנָה וּשְׂמֵחָה/בְּתוֹךְ הַדִּמְיוֹן/שָׁם, לְצַעֲרִי הָרַב,/זֶה מְקוֹמִי הָאַחֲרוֹן/שֶׁעוֹד נוֹתָר לִי/בּוֹ לַחֲלוֹם/ וְלֵהָנוֹת כִּמְעַט/בֶּאֱמֶת/ כִּמְעַט/כַּאֲשֶׁר הַשֶּׁקֶר עוֹלֶה"...

בשירת 'האמת' של נילי ניתן להבחין בין 'הגלוי', לבין 'הנסתר', בעוד העוצמה הבראשיתית טמונה וטבועה בחותמתה וכל פרשנות מיותרת (ע' 26): ..."הַיָּד שֶׁלִטְּפָה/הִיא הַיָּד שֶׁסָּטְרָה/הָאִישׁ שֶׁאָהַב/הוּא הָאִישׁ שֶׁשָּׂנֵא/הַיַּלְדָּה שֶׁצָּחֲקָה/בַּסֵּתֵר בָּכְתָה/וַאֲנִי הִיא בְּעֶצֶם/אוֹתָהּ הַיַּלְדָה"...את אותה האמת ואת אותו הכאב היא מכילה גם לגבי דמות אמא (ע' 41):
..."אִמָּא שֶׁלִי/פְּצוּעָה וּמְיֻסֶּרֶת/וּבְכָל הָעוֹלָם כֻּלוֹ/אֵין לָהּ/אֲפִילוּ צָבָא קָּטָן/מִשֶׁל עַצְמָהּ/שְׁבּוֹ תִּלָחֵם/לְמַעַן חֵרוּתָהּ"...

פַן זה בכתיבתה, מסכם המשפט (בע' 59): ..."עַד כֹּה חַיַּי/הֵם שִׁיר עָצוּב/בְּלִי כְּלִי מַנְגִּינָה/שֶׁתַּעֲטוֹף אוֹ תְּחַבֵּק"...

הקושי לתת דרור ולהביע את ה'אני' הנשי במלוא העוצמה כפי שעושות זאת הנשים הפמיניסטיות, אינו בר ביצוע מבחינתה של נילי המגיעה אלינו מהמגדר הדתי. אולם בטיבעה נילי 'לוחמת' לעצמאותה, ועל-כן היא מתירה לעצמה לומר בגלוי את האמת שלה (ע' 48): ..."אַךְ מֵאֲחוֹרֵי שִׁירַי/נֶאֶסֶפֶת וּמִתְחַפֶּשֶׂת/וּבְכָךְ מְשַׁקֶרֶת/גַּם לִי/וְגַּם לָכֶם"... ועל אותו גל היא בונה את השיר הנמצא (בע' 49): ..."חֹפֶשׁ וּבְדִידוּת/לְאָן אֲנִי הוֹלֶכֶת עַכְשָׁו/כְּשֶׁהַחֹפֶשׁ לִרְשׁוּתִי/מַזָּל שֶׁיֵּשׁ לִי /אֶת עַצְמִי"...

למרות המיעוט בשירי 'התקווה והאופטימיות', הם עומדים מול יתר היצירות - באותה נחישות ונחרצות בלתי מוסווית (ע' 60): ..."אֲנִי יוֹשֶׁבֶת בַּחוּץ/וְאַתְּ בִּפְנִים/ אַתְּ עוֹד לֹא בַּת יוֹם/אַךְ מְלֵאַת חַיִּים/לָאוּץ בַּחוּץ/אֶל פְּנִים הַחַיִּים"...

השיר אשר חותם את טביעות אצבעותיה ומופיע גם בשער האחורי של הקובץ (ע' 62 - כל השיר) מסמל את תקומתו של העם היהודי (הן של הכלל והן של הפרט) שאינו נכנע: ..."הַשֶׁמֶשׁ חָזְרָה/לִזְרֹחַ/גַּם הַיָּרֵח חָזַר/לְהָאִיר/הַשַׂדוֹת חָזְרוּ/לִפְרֹחַ/ וְהַעֵצִים נִשְׁאֲרוּ/עוֹמְדִים"...//..."וְאוּלַי/זֹאת אֲנִי/שֶׁאֶת עֵינִי חָזַרְתִּי/לִפְקֹּחַ/וְאֶת נַפְשִׁי מֵחָדָשׁ/לְהָאִיר"...

C כל הזכויות למאמר שמורות לאדלינה קליין, מייסדת ועורכת בימת הספרות הפומבית: "על חוד העט", ת.ד. 9516, ירושלים 91094

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר