אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

במקום שבו גוועים הצלילים / פטריציה ביזי


תאריך פרסום קודם: 
25/12/2008
מחבר: 
יצהר ורדי

הכל בסדר? הכל בסדר.

פטריציה ביזי, במקום שבו גוועים הצלילים
הוצאת שוקן, מאיטלקית: ארנו בר

פטריציה ביזי, במקום שבו גוועים הצלילים
הוצאת שוקן, מאיטלקית: ארנו בר

דילטה לנצטי היא בחורה צעירה ורגישה. רגישה מדי, ליתר דיוק. דילטה סובלת מרגישות-יתר תחושתית, גופנית, ההופכת את חייה למסכת של ייסורים. היא סובלת ממגעם של בגדים – אפילו תחתוני-כותנה - והיא שומעת הכל, לרבות צלילים שהאדם הרגיל אינו מודע להם. "מתוך הנעשה בדירתנו אני זוכרת רק את הקולות. חריקת הגלגלים של מיטתי, שהוצבה מפעם לפעם בפינות שונות של הבית, והטלוויזיה, לפעמים רחוקה ולפעמים קרובה מאוד... ובין לבין קול הפסנתר, הסטיינוויי של אבא ששר בסלון למגע אצבעותיו."

הפסנתר הזה תופס מקום מרכזי בחייה של דילטה, שמתגלה עד מהרה כילדת פלא מוסיקלית. אבל אותה רגישות המאפשרת לה להפוך לפסנתרנית מחוננת הופכת אותה לזרה בעולם היומיום: דילטה היא "פסיכית מדופלמת", שרגישות-היתר שלה (בעיקר לקולות) מאובחנת כבר בילדותה כהפרעה קלינית. האבחנה הראשונית, אוטיזם, מתחלפת באבחנות אחרות, ודילטה עוברת ממטפל למטפל, ממוסד למוסד, מזריקת ואליום לטיפולים בליתיום. שכן אלימותה כלפי העולם שהפנה לה עורף היא בלתי נסבלת, מנקודת ראותו של אותו עולם.

הקרב הזה בין דילטה לבין סביבתה הוא קרב אבוד מראש, שכן החוק והממסד ניצבים לימין הוריה, המותשים מהתפרצויות הזעם שלה. וכך, לאט אבל בטוח, היא הולכת ומובסת; מ"בית הזוועות", המוסד הפסיכיאטרי שבו אושפזה למשך שבעה חודשים, היא כבר יוצאת אדם אחר – עדיין דילטה, אבל הרבה פחות. אלימותה כלפי הסובבים אותה מתחלפת בקהות חושים: "שקט מוחלט, כמו אגם ללא רוח."

הידידות עם ביאטריצ'ה וליאו, בתקופת התיכון, מעניקה לה כוחות חדשים, תקווה חדשה. ליאו המהפכן מסביר לה מדוע היא בעצם מהפכנית, לא משוגעת. "בין העכברים הייתי גם אני, דחויה ומדוכאת מכל הבחינות. תוצאה של אשפוז, של דיכוי סוציו-משפחתי, של אמצעי ענישה שהופעלו על ידי החלוקים הלבנים, נציגי מעמד הרופאים המשמין מתעשיית התרופות. הייתי קורבן המערכת."

אבל מהפכנית או לא, דילטה נותרת קורבן. נסיונותיה לחמוק מאישפוז כושלים שוב ושוב ורק עכשיו, בגיל 21, היא מגשימה את חלום הבריחה – הפעם לניו יורק, הרחק מהוריה שבמילנו – בתקווה לכונן לעצמה חיים חדשים, נורמליים ככל האפשר. אבל שום דבר אינו פשוט, שכן מחלתה של דילטה היא מחלה חשוכת מרפא. זהו "מוות פושר, מיותר ודומם, מוות שבו איש אינו בוכה, איש אינו לובש שחורים או מביא פרחים. הכל בסדר? הכל בסדר."

ספרה של ביזי לוקה בשמץ של פטפטנות – בעיקר בדיאלוגים של דילטה עם הגמד המדומיין שלה, שאינם משכנעים במיוחד. כוחו, לעומת זאת, טמון בהצלחתה של הסופרת להכניס אותנו לעולם הזה, מוגבר-הקולות ("אני אוהבת את השלג, כי הוא צונח בלי להרעיש") ובטיפולה הצלול והאמיץ בשיגעון, באותו טירוף המרחף מעל יחסיה של דילטה עם כל המבוגרים בעולמה: הוריה (בעיקר); דיוויד, הפרופסור שאצלו היא מתגוררת; אמברה, חברתו של אבא; וז'אן רובר, החבר של אמא.

מחלת הנפש, אומרת לנו ביזי בספרה, היא קללה נטולת רומנטיקה, ודילטה אינה יוצאת "מחוזקת" - במובן ההוליוודי – מהאסונות הניחתים עליה בשל מחלתה. הסבל הוא עניין רע וכעור, וגם ברגעים האופטימיים-לכאורה אנחנו נשארים עם המוטו המבאס, בלשון המעטה, הפותח את המערכה הראשונה בספר: "אלוהים ברא אותי כדי להיות ילד, והותיר אותי תמיד ילד. אך מדוע איפשר לחיים להכות אותי ולגזול ממני את הצעצועים, מדוע איפשר להם להשאיר אותי לבד בחצר בעודי מקמט בידיים כה חלשות את הסינר הכחול המלוכלך מדמעות שאינן פוסקות?" (פרננדו פסואה).

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יצהר ורדי