אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הסיפור של הקרחת שלי / מארק ון דר יאכט


תאריך פרסום קודם: 
25/12/2008
מחבר: 
יצהר ורדי

המשמעות היא שחייך מסתכמים בהתקף של זעם

מארק ון דר יאכט
הסיפור של הקרחת שלי
הוצאת בבל, משכל הוצאה לאור, 2007
מהולנדית: אירית ורסנו; עריכת תרגום: אילנה ברנשטיין

מארק ון דר יאכט. הסיפור של הקרחת שלי. הוצאת בבל, משכל הוצאה לאור, 2007 מהולנדית: אירית ורסנו; עריכת תרגום: אילנה ברנשטיין

אזהרה: אל תאמינו לסופר הזה, המתקרא מארק ון דר יאכט – זה בכלל לא שמו האמיתי! ואל תאמינו לשמו של הספר הזה, כי הרומן הנפלא הזה הוא כל מיני דברים – מסע בעקבות האהבה, מסה אובססיבית על האובססיה, רומן מצחיק ומייאש - אבל בוודאי לא סיפורה של קרחת.

"סיפורה של הקרחת שלי" הוא רומן חסר נחת שבו חותר הזיכרון ללא הרף תחת ההווה, בזרם תודעה שהינו מטורלל ומנומק (ספרותית) בעת ובעונה אחת. הספר הזה הזכיר למבקרים רבים את "התפסן משדה השיפון"; לדעתי הוא עולה על ספרו של סלינג'ר בתבונה ובכנות שיש בו (ראוי להזכיר שגם סלינג'ר עצמו עשה דברים הרבה יותר מוצלחים מ"התפסן" – "סימור, הקדמה" ו"הרימו את קורות הגג, נגרים", לדוגמה). ולא שחייבים להשוות בין ספרים, אבל אם כבר עושים זאת, נדמה לי ש"תוף הפח" של גראס מהדהד ברומן הנוכחי יותר מכל ספר אחר: באובססיביות, בהתבגרות לנוכח ההורים, בננסות ובהתמודדות עמה, בנתיב המיניות החריג, באדישות ובבוז שבהם נתקל הגיבור, בעמידה בפתחו של עידן חדש ועוין.

מארק (Marek), בחור צעיר וכישלון-בעיני-אמו, נחשף ללא כל הכנה מוקדמת לתגלית אנטומית מרעישה: הזין שלו קטן, שלא לומר ננסי. אילו היה צעיר ישראלי היה בוודאי ממהר לרכוש ג'יפ האמר, או לפחות אופנוע 1,300 סמ"ק; אבל מארק שלנו הוא אינטלקטואל אוסטרי (זו כנראה הסיבה שהוא אינו שקוע במדריך לונלי-פלנט לקשמיר אלא ב"הנחת יסוד למטפיסיקה של המידות"); ומאחר שהוא אינטלקטואל, או לכל הפחות אינטלקטואל-בשאיפה, התגלית הקטנה-גדולה הזאת מהווה עבורו נקודת מוצא לרפלקסיה על חייו ולהרהורים באשר לעתידו. גם עבורנו, הקוראים הישראלים, זוהי נקודת מפנה, שכן רק בשלב הזה אנו מבינים שאיור הכריכה שבחרה הוצאת בבל – אצבע נטולת ציפורן – אינו רומז לסיפורה של קרחת כלשהי אלא למשהו אחר לחלוטין.

כמו "תוף הפח" הגרמני וכמו ספרים מאוחרים יותר – "סיפורו של הכלב בשעת לילה" הבריטי, "קרוב להפליא ורועש להחריד" האמריקאי ו"קחי אותי אלי" האירי – גם הרומן הנוכחי מסופר מפיו של אדם צעיר וחריג, וגם כאן מחוללת עובדה זו את הפרספקטיבה הסיפורית, שהיא אולי ה"גיבורה" האמיתית של הסיפור. שכן ספרים מהסוג הזה מבהירים לנו כמה מופרכת האבחנה הספרותית בין תוכן לצורה ובין תודעת המספר למציאות החיצונית. אשליה נוספת המתנפצת בספרות טובה כזו היא הציפייה שבסוף הרומן ימתין לנו, הקוראים, מסר מרוכז שניתן לארוז ולקחת הביתה. "יש אנשים שחושבים שכל הפרטים האלה יחד מצטרפים לאיזו משמעות," אומר לנו מארק כאילו קרא את מחשבותינו. "במקרה הטוב ביותר, המשמעות היא שחייך מסתכמים בהתקף של זעם."

מלבד אותה פרספקטיבה שותפות בספר הזה דמויות "ממשיות" רבות ומגוונות, שלא אוכל להציג כאן את כולן. החשובה ביותר (עבור מארק) היא אמו המנוחה קונסטנצה, ש"העמידה פנים כאילו בינה לבין החיים שלה אין כל קשר, כאילו לא היו אלה החיים שלה. כאילו רק במקרה נקלעה אליהם: כמו שנכנסים במקרה לבית בגלל טעות בכתובת ובמקרה גם נשארים בו, כי בחוץ יורד גשם זלעפות ושכחת לקחת מטרייה." אל האם מצטרפים האב (החורג, כך מתברר) פרדיננד, החובט פעם בחודש בילדיו פשוט כדי להכין אותם לחבטות שהחיים צופנים להם; האח הבכור דניאל, מנצח נודע וחולני; האח האמצעי פאבל, כלכלן מבריק שעובד בבנק העולמי ("יש מטוסים שבהם יש לו חדר שינה פרטי משלו"); ואלאונור, אשתו השנייה של אבא, החתומה על רב המכר "כיצד יכולות נשים מבוגרות להתעשר".

למארק יש פרויקט אובססיבי במיוחד – מציאת מושא לאהבה המטורפת - ה-amour fou. בסופו של דבר הוא מוצא את המושא הזה בדמותה של מיקה, האישה שהביאה לו את בגדיה של אמו המנוחה. מיקה היא אמנם "חורבה", לדעתם של גברים רבים; אבל "זו היתה חורבה שיכולתי לשוטט בה ימים, שבועות, חורבה שלא רציתי לנטוש לעולם, חורבה שהייתי מוכן להיקבר בה. וכך נעשיתי מכור למיקה."

"הסיפור של הקרחת שלי" הוא ספר מבריק ויומרני הממזג הומור מתוחכם וקדרות כנה ונואשת כפי שרק כותבים מעטים יודעים לעשות. "לכל אחד בטח קורה ברגע מסוים שהוא חושב שהוא היצור הבודד ביותר בעולם. במשך תקופה ארוכה גם אני חשבתי כך, פעם בשעה בערך." ארנון גרונברג - זהו שמו האמיתי של "מארק ון דר יאכט" - הוא סופר ששנינותו אינה מאפילה על האמת העזה הקורנת מכתיבתו ("ציניות היא נשקם של המובסים," מעיר מארק בדיוק האופייני לו). האב המנותק, האם היורה בנברשת באמצע הארוחה המשפחתית, מארק הדוחף את אמו מן ההר ("כי היא צחקה ברגע שבו אני לא יכולתי לצחוק"), שדיה של העלמה אורטל – כל דבר, מטורף ככל שיהיה, מעוגן בספר הזה בהצדקה אנושית או ספרותית.

מבקרים רבים שיבחו את הספר הזה תוך הסתייגות ש"זה אינו ספר גדול ממש". אני מצטרף לשבחים, אבל ללא ההסתייגות האמורה.

אין לי כלים לשפוט את התרגום לעומת המקור ההולנדי, אבל מצד העברית נראה שהמתרגמת אירית ורסנו ועורכת התרגום אילנה ברנשטיין עשו כאן עבודה מעולה, כפי שמגיע לספר משובח כל כך.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יצהר ורדי