אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

קליפורד גירץ, עיונים באסלאם


תאריך פרסום קודם: 
25/12/2008
מחבר: 
יצהר ורדי

קליפורד גירץ, עיונים באסלאם
תרגום: נעם רחמילביץ'
עריכה מדעית: ד"ר אנדרה לוי
ליבידו – סדרה לתרגום, הוצאת רסלינג 2007

היסטוריה חברתית של הדמיון

קליפורד גירץ, עיונים באסלאם
תרגום: נעם רחמילביץ'. עריכה מדעית: ד"ר אנדרה לוי ליבידו – סדרה לתרגום, הוצאת רסלינג 2007

"אחת היא מהו האל, או מה איננו – חי, מת או רק חולה – דת היא מוסד חברתי, פולחן הוא פעילות חברתית, ואמונה היא כוח חברתי. לעמוד על דפוסי השתנותם אין פירושו לאסוף שרידי הארה או לקבץ כרוניקה של טעויות. לעמוד על כך משמעו לכתוב היסטוריה חברתית של הדמיון."

כותרת המשנה של הספר הזה היא "התפתחות דתית במרוקו ובאינדונזיה", כך שמי שמצפה שהספר הזה יסייע לו בהבנת שורשי הסכסוך המקומי שלנו עשוי להתבדות. אבל הספר הזה שווה קריאה, גם למי שאינו אנתרופולוג מקצועי, בזכות גישתו של גירץ לתופעת הדת בכללה.

"עיונים באסלאם" (Islam Observed) יצא בשנת 1968, והוא מכנס הרצאות שנשא גירץ שנה קודם לכן. המחבר הלך לעולמו בסוף 2006, אבל לפני מותו הספיק לכתוב מבוא למהדורה העברית. זהו הספר השני של גירץ הרואה אור בהוצאת רסלינג (הקודם הוא "עבודות וחיים"), וגם הפעם העורך המדעי הוא ד"ר אנדרה לוי, מעריץ מוצהר. מדובר בטקסט מדעי-פילוסופי תובעני, שתורגם – היטב, יש לציין – על ידי נעם רחמילביץ'.

הספר הזה הוא ניסיון לנסח בסיס כללי לניתוח השוואתי של הדת, וליישם אותו בחקר התפתחות האסלאם בשתי ציוויליזציות שונות. גירץ נע הלוך ושוב בין מושאי המחקר שלו - האסלאם במרוקו והאסלם באינדונזיה – לבין רפלקסיה בלתי פוסקת על המתודולוגיה האנתרופולוגית עצמה. שכן גירץ רואה בעצמו לא רק אנתרופולוג, אלא גם פילוסוף של האנתרופולוגיה.

גירץ תופס את השיח האנתרופולוגי כז'אנר ספרותי. גישה זו הקימה עליו חוקרים רבים – ביניהם תלמידיו – שטענו שהוא משתמש באמצעים ספרותייים (שלא לומר תחבולות ספרותיות) בטיעוניו המדעיים. גירץ נאשם גם בכך שלא ידע את שפתן של האוכלוסיות שאותן חקר, ובהימנעות ממתן קרדיטים לחוקרים שהוא מתבסס עליהם. בספר הנוכחי הוא אכן מביא (בעמ' 21) מעין אפולוגיה בעניין זה ("משוררים גרועים שואלים, משוררים טובים גונבים". )

גירץ נחשב לדמות מרכזית באנתרופולוגיה הסימבוליסטית והפרשנית, הרואה בתרבות מערכת סמיוטית – מערכת של סימנים. הפרשנות, על פי גישה זו, היא פעילות מרכזית בעבודתו של האנתרופולוג. גירץ מתייחס בהרחבה למודלים אנתרופולוגיים מוטעים (לדעתו), כגון מודל התירבות, המניח שהתפתחותן של חברות 'מפגרות' נמדדת על פי מידת התקרבותן למצבה הנוכחי של החברה המערבית. הוא מזהיר גם מפני גישות אינסטרומנטליסטיות ופונקציונליות, המחפשות "שימוש" או "תפקיד" לכל תופעה חברתית-תרבותית. גישתו, כאמור, היא גישה סמיוטית וסמנטית, המתמקדת בסמלים ובדפוסי משמעות.

תאו המאזין לתזמורת

הדת, טוען גירץ, נובעת מהכרה באוזלת היד האנושית, באי יכולתנו למצוא היגיון במכלול התופעות והחוויות, והיא באה לגשר על הדיסוננס שבין תפיסותינו (המוסריות והאחרות) לבין המציאות. שכן מול העולם האדיש וחסר המשמעות חש האדם נבוך ומבולבל - "כמו תאו מים המאזין לתזמורת" (דימוי אינדונזי). הדת, אם כן, היא גשר המחבר (או מבקש לחבר) בינינו לבין העולם חסר המשמעות - היא שיעור המוזיקה הדרוש לאותו תאו. הדת מפוגגת, או מצמצמת, את הסתירה בין הרצוי ובין המצוי, בין החיים לבין השכל הישר, והופכת את הזר למוכר, את הפרדוקסלי להגיוני ואת האנומלי לטבעי.

על סמך תפיסה זו בוחן גירץ את האסלאם המרוקני לעומת זה האינדונזי. בשעה שהראשון הוא אסלאם של פולחן קדושים ושל נוקשות אדוקה ואלימה, האחר הוא אסלאם של פשרה והסתגלות. האסלאם המרוקני הוא אוטופי, והסתירות בין האוטופיה למציאות, בין הרצוי למצוי, 'נפתרות' על ידי הקצנתה של האוטופיה. האסלאם האינדונזי, לעומת זאת, הוא פביאני, כלומר הדרגתי, והוא מתמודד עם המציאות בדרך של התפתחות ומגע.

רק אלוהים יודע

גירץ מתייחס בספרו ל"תזת החילון", שצפתה שהאמונה הדתית תיעלם בהדרגה, או לכל הפחות תהפוך לעניין פרטי ואישי שמשמעויותיו הציבוריות, החברתיות והפוליטיות מוגבלות. חסידי תזת החילון האמינו כי עלייתו של המדע הפוזיטיביסטי לא תותיר מקום לפרקטיקה פרימיטיבית ובלתי-מדעית כמו הדת. גירץ, לעומתם, טוען שהדת לא תתפוגג, שהרי האמונה הדתית אינה "מתחרה" עם המדע, שכן היא אינה מסקנה הנובעת מהניסיון אלא משהו הקודם לו. "עבור המחזיקים בהן, אמונות דתיות אינן אינדוקטיביות, הן פרדיגמטיות; הן בגדר אלומת אור המאירה את החיים האנושיים מאי-שם מחוצה להם."

כיום, בדיוק ארבעים שנה אחרי שגירץ טען את טענותיו, ברור שלפחות בעניין זה הוא צדק. השמועות על מותה של הדת היו מוקדמות, ותפוסת הכנסיות בארצות הברית (או המסגדים בגליל) מוכיחה זאת.

גירץ בוודאי לא יכול היה לחזות בסוף שנות השישים אילו תהליכים יעברו על הדתות השונות, אבל הוא זיהה את מגמת האידיאולוגיזציה של הדת – מגמה שהיא תגובה לאותה מחשבה מדעית-פוזיטיביסטית. הוא לא יכול היה לחזות במדויק את התפשטות האסלאם צפונה ומערבה, אבל הוא הצביע בבירור על אותה מגמה של "התפזרות" (המתקיימת גם בדתות אחרות, כמו הבודהיזם והנצרות), ועל האתגר שהיא מציבה בפני חסידיה של הדת ה"מתפזרת". ככלל, גירץ מצביע על מגמות, אך נזהר מאוד מניבויים. תחזיות, הוא אומר בסוף הפרק השלישי, הן חסרות טעם. האנתרופולוג יכול לכל היותר לשער באילו גבולות כללים תנוע התרבות, והדת בתוכה. אבל "באיזו מידה הן אכן יתנהלו בגבולות כלליים אלה – רק אלוהים יודע."

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יצהר ורדי