אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

עץ תפוחים וזאב / ה. חניתה הלוי


התמונה של אדלינה קליין
תאריך פרסום קודם: 
24/12/2008
מחבר: 
אדלינה קליין

"עץ תפוחים וּזאב"  (שירים)(הוצאת "עקד" תשנ"ד– 1994 , ת"א) מאת ה. חניתה הלוי

"זחלתי מתוך הביצה ריקה"

הפעלת המריונטה אשר מושכת בהן המשוררת כדי להפיח חיות בדמויותיה 'הלא ממשיות' ו'הכן' ממשיות, הן הפעלה מהסוג שאם אינך מנוסה בהן, מוטב כי תרפה ותהיה 'פסיבי'. הכפפות במהלך זה חשובות במיוחד שכן בלעדן האצבעות עלולות למעוד, או לפספס. לפיכך, בשימת לב מרובה מניעה היוצרת את החוטים כאשר היא נוטלת את מלוא האחריות לדיבוב השוטף והזורם מפי הנפשות הפועלות שהיא מריצה על בימת קובץ השירים שלפנינו. וכך שולפת מהן המשוררת את האמיתות הכי ממצות הקיימות במנועי החיים – הממשיים, הדרמטיים והקצביים. והיא עושה זאת ללא כחל וסרק. ורק בובה אחת, סוררת ומרדנית עומדת הכן ומעיזה לומר (ע' 21): ..."יוֹם שִׁישִּׁי,/הַשָּׁעָה שְׁתַּיִם בַּצָּהֳרַיִם"...//..."עָבַר שַׁבוּעַ./כְּלוּם לֹא קָרָה"...//..."רַק עוֹנוֹת הַשָּׁנָה,/יַחֲזִיקוּ יָדַיִם,/מֵאָבִיב עַד קַיִץ,/מִסְּתָיו עַד חֹרֶף/וְהָמִּלְחָמָה,/בֵּין הַגּוּף לַנְּשָׁמָה"... 'השבלוניות' מול הרוח הדומיננטית השואפת לשינויים מאוזכרת גם בשיר (ע' 20): ..."אֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת עַל הַיָּם/רוֹאָה אֶת כָּל הָעוֹלָם- מַיִם!// קוֹל דִּמְמָתָם מַחֲרִישׁ אָזְנַי,/תְּנוּעָתָם מְסַחְרֶרֶת רֹאשִׁי"... מהפתיח, המעביר את התחושות הרוחשות בין 'מונולוג' 'לדיאלוג' - נדרשת היערכות מיוחדת אשר תוביל בבטחה את הדמויות שבקובץ ממלכודת 'האיסורים' לפריצת הדרך החוצה 'כדי לחיות את הרגע' אשר ללא ספק, אף היא לעיתים חסרת משמעות (ע' 28): ..."רְאִי, אַתְּ עִם הַצַּמָּה/עַכְשָׁיו אֲנַחְנוּ זוּג מִשָּׁמַיִם/צְמוּדִים כָּךְ פָּשׁוּט/יָד בְּיָד. הָיָה קָשֶׁה כָּל כָּךְ/עַד שֶׁהִגַּעְנוּ לַעֲמֹד יַחְדָּיו"... והרי 'מהזוגיות', צומחת ההתרחשות (ע' 34): ..."הָפַכְתִּי בֵּיצָה בְּתוֹךְ בִּצָּה,/ הַמִתְגַּלְגֶּלֶת עַל עוֹר תֹּף,/מְזַנֶּקֶת,/ רוֹקֶדֶת,/מִתְהַפֶּכֶת./עַל רֹאשָׁהּ,/שְׁלֵמָה"...// ..."זָחַלְּתִּי מִתּוֹךְ הַבִּצָּה,/רֵיקָה"...

מאוחר יותר, צעדי הגישוש הבראשיתי בשבילי 'האימהות' מסמנות עד מה עצום הפער בין בעלות הניסיון לחסרות הניסיון בהבאת יצור חי לעולם לבין הפלה. ומה רבה הדרך עד להשגת החסינות הגופנית והנפשית בכל צומת. הדמות המופיעה לפנינו, תימהונית למדי. חסרת ביטחון ולא מאופסת. אך עד מהרה היא מתעשתת מראה עצמאות ונוטלת יוזמה (ע' 35): ..."בַּבֹּקֶר,/לָקַחְתִּי אֶת עַצְמִי אִתִּי,/ לְבֵיתִי./ הִגַּרְתִּי מֵחֶדֶר לְחֶדֶר,/מְדַלֶּגֶת עַל רַגְלֵי צִפּוֹר"... על-פי חוק מרפי, תמיד בעיתות צוקה, אין בסביבה נפש חיה להישען עליה. לפיכך: כאישה, כאם, וכבת, שואבת היא כוח ממומנט 'הזכירה', שבה דרכיו ומעשיו של אביה נותרו בעלי השפעה עמוקה ובידם לחזק ולייצב אותה בדמותה מחדש... מסתבר כי אף אביה לא ביקש דבר מאיש ושרד (ע' 37): ..."אַבָּא הִסְתַּכֵּל עָלַי/בְּעֵינַיִם לֹא רוֹאוֹת,/בִּיקֵּשׁ נְשִׁיקָה/בְּלִי לְבַקֵּשׁ./אַף פַּעַם לֹא בִּיקֵּשׁ כְּלוּם"... בהמשך, החוטים הקושרים את המריונטות אינם עומדים בלחצים ומתפרקים. להלן דוגמא אחת מסיטואציה לא שכיחה: הבֵן עומד בפני גיוס ומתפתח דיאלוג בינו לבין אמו (ע' 41): ..."קְחִי אֶת הַפָּטֵיפוֹן וְהַתַּקְלִיטִים שֶׁלִי/אַתְּ בְּגִיל טוֹב לְמוּזִיקָה"... האֵם: ..."הַמִּלְחָמָה תַּהֲרוֹג אוֹתְךָ"... הבֵן: ..."טִיפַּלְתִּי בָּעִנְיָן"... כאן "הקש שובר את גב הגמל" ותגובת האֵם: ..."אֲנִי בָּכִיתִי חָזָק מִתָּמִיד"... על סיטואציה אחרת מהחיים נקרא (בע' 14-15): ..."אֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת בְּצִפּוֹר גַּן הָעֶדֶן/שֶׁשָּׁתַלְתִּי לִפְנֵי שְׁנָתַיִם, לְיַד הַקַּקְטוּס./שָׁם עַל הַכִּסֵּא יָשַׁב יֶלֶד/וְהִכָּה בְּתֹף./זָכַרְתִּי אֶת הָרַעַשׁ/כְּשֶׁם שֶׁזָּכַרְתִּי אֶת/כְּאֵב הָרֹאשׁ"...//..."הָלַךְ הַיּוֹם"... נראה כי לא תמיד 'ההיזכרות', אכן רצויה או נחוצה. לפיכך, מוטב להעמידה לפנינו כשאנו מחוסנים דיינו. לאורך כל הספר ניתן למצוא את 'הסַטִיריקנית' שבמשוררת. תחילה רואים את ההתלבטות, ההססנות: כן לומר בגלוי/לא לומר הכל וכו'... אחר-כך מגיע השלב של: או האמת כולה - סוף. או לא כלום.

המבט המלוטש המקצועי והחודר נבכי לב, אשר 'בכלים השלובים' - תופסים עמדה נבונה בלתי מתפשרת ובעלת עצמה, אשר חשים בה גם רכות מסוימת במידה הנחוצה. אמנֶה מספר דוגמאות (ע' 18): ..."הַחֲבֵרָה שֶׁלִי אוֹמֶרֶת שֶׁהָאַמְבַּטְיָה שֶׁלָּהּ דוֹמָה לְשֶׁלִי/בְּעֶצֶם כֹּל הָאַמְבַּטְיוֹת דוֹמוֹת"...//..."אִם כָּךְ הֶחְלַטְתִי פֶּה אֶחָד. בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם,/נָא לָבוֹא נְקִיִּים/חֲדַר הָאַמְבַּטְיָה/שֶׁלִּי,/סָגוּר"... דוגמא אחרת לקוחה (מע' 22): ..."קָפֶה וְעוֹד קָפֶה,/הָלְכוּ לְבֵית קָפֶה שֶׁהוּא בֵּית תֵּה,/שָׁתוּ קָפֶה וְעוֹד תֵּה הִבִּיטוּ בַּשָּׁעוֹן,/ הֶחְלִיטוּ בְּפֶה מָלֵא קָפֶה וְתֵה,/שֶׁהָרָצוֹן לִשְׁתּוֹת קָפֶה/ דּוֹמֶה לָרָצוֹן לִשְׁתּוֹת תֵּה"... ואחרון חביב, מגיע פסוק הסותר את כל התיאוריות וגם נושא את שם הספר – "עץ תפוחים וזאב" (ע' 45): ..."זְאֵב/אוּלַי כֶּלֶב אוּלַי זְאב,/אוּלַי כֶּלֶב זְאֵב, שָׁכַב בַּצֵּל./פַּעַם בּוֹכֶה,/פַּעַם צוֹחֵק. הוּא חוֹלֶה אָמַר אֶחָד./הוּא פָּצוּעַ אָמַר אַחֶר"...//..."הוטרינרָר בָּדַק, מִשֵּׁשׁ, תָּהָה, פָּרָץ בִּצְחוֹק,/ "הוּא פָּשׁוּט שִׁכּוֹר"/אוּלַי כֶּלֶב זְאֵב,/פָּתַח עַיִן תוֹרָנִית"...//..."חָלַמְתִּי שֶׁאֲנִי אָדָם,/תִּרְאוּ מָה עוֹשֶׂה תַּפוּחַ"...

המשוררת אשר מושכת במריונטות החיצוניות, תוך כדי הצצה אל האמיתות הפנימיות שבאמתחתה, מסתבר כי אינה מניעה את המריונטות באמצעות הכפפות, החוטים, או המקלות... הצרכים הנפשיים והפיזיים שהפרט חווה, תופסים כר נרחב בקובץ שלה ומניעות את הדמויות לחולל שינויים בתפיסת העולם הדומיננטי המשתנה מתוך הצורך הכי בסיסי של הקיום והיומיום. וכך היא מסכמת את ספרה (ע' 44): ..."עִם שַׁחַר/הוֹצֵאתִי מִגוּפִי/את כָּל הַכֵּלִים,/אֶת כָּל הַמִּלִים/וְצוֹתַתִּי לַדְּמָמָה שֶׁבִּי/עַד שַׁחר חָזַר"... C כל הזכויות למאמר שמורות למחברת אדלינה קליין, מייסדת בימת הספרות הפומבית: "על חוד העט", ת.ד. 9516, ירושלים 91094

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר