אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בשחר היקיצות / רחל סיידוף


התמונה של אדלינה קליין
תאריך פרסום קודם: 
24/12/2008
מחבר: 
אדלינה קליין

"בשחר היקיצות"‏ מאת: רחל סיידוף (הוצאת "צור אות", ירושלים - 2007)

"והשקט כה מציאותי"

מורכבות היצירות הכלולות בספר נותנות ביטוי רב-גוני במסע אין סופי למציאת הנוסחה לדו-קיום ולשלום בין בני האדם לחבריהם, בין אומה לרעותה, בין מרדף אחר דברים בטלים לבין הסתפקות בחצי הכוס המלאה, בעוד, פסע קטן מפריד בינם לבין הדבר האמיתי - ואף על פי כן, מגיעים למסקנה - כי אין דורש! המאבק המתמיד מתנהל בין האיש הפשוט ששורד את עברו וחי עם ההווה, במציאות מתישה ובלתי נתפסת. אין דבר על האנונימי והנעלם בשירה שכאן. הכל חי, תוסס ומתרחש ללא הרף. התרחיש מתקיים לחילופין בין הפרט לעצמו, בין הפרט לזולתו, בין הפרט לסביבתו הקרובה והרחוקה. וככל שמרחיקים במסע, כך שבים הגעגועים אל העבר ומציפים את הישות – המנסה להפליג שוב ושוב אל אותן המראות והמחוזות, ולפגוש אותן הנפשות הדומיננטיות שפעלו, על-מנת לקבל חיזוקים וכוח להמשך.

ומן הקל אל הכבד, נבחן משפטיה המוקדמים, החל בשירים הפותחים את הקובץ שנושאן דן על אהבה וכיסופים. ולהמחשה, המשפטים הבאים:

(ע' 15)..."מַה שֶׁהוֹתַרְנוּ מֵאֲחוֹרֵינוּ/ דְּרָכֵינוּ מִצְטַלְּבוֹת לְאוֹרָם... (ע' 16) ..."הַבֹּקֶר מִתְבַשֵׁר /בִּרְכָבִים /אוֹסְפֵי אַשְׁפַּתוֹת/וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַאַסְפוּ אֶת/הַזִּכָּרוֹן/ מִלֵּיל אֶמֶשׁ"... בהמשך, מגיעים לכתיבתה את ה"אני" האינדיווידואלי. נבחן משפטים משירים שונים אשר שבים 'כבומרנג' אל הכותבת. (ע' 27) רשמה את הפסוק: ..."צִלִּי הוֹלֶךְ לְפָנַי, אָרֹךְ וָצַר//לְעִתִים הוּא קָצָר,/הוֹלֵךְ וּמוֹחֵק עַצְמוֹ/מִתַּחַת רַגְלַי עַד כְּלוֹת"... במשפט אחר (ע' 88), נחשפת טלפתיה בין קצווֹת ה"אני" של המשוררת אל זה של הוריה: ..."הוֹרַי בַּחֲלוֹמִי וַאֲנִי עִמָּם/בְּתוֹךְ עוֹלָמִי,/בְּתוֹךְ עוֹלָמָם//בֵּיתִי צָמַח וְנֶעֱלַם"... ולסיכום 'הרעיון' המובא במשפטים שלעיל מגיע הפסוק מהשיר (ע'148 ): ..."אוּלַי נִתְפַּסְתִּי/לְחֶדְוַת הָעֲשִׂיָּה/לְחֶדְוַת הַמָּשׁוֹב/לְחֶדְוַת הַיְצִירָה/שָׁנִים הִתְקַמְּטוּ /מִבֵּין אֶצְּבְּעוֹתִי/וְאוּלַי אֲנִי אוֹתָה נְמָלָה/הַנּוֹשֵׂאת עַל גַּבָּה/עֹל הַיָּמִים לְלֹא הָגוּת"...

הנה כי כן, אף שישנה הפרדה מוחלטת בנושאים של הפרט, וכל שיר עומד ברשות עצמו, ניתן לחוש בחוט 'העבה' ההולך ומתהדק כרשת.

'האני' המתעשת, מנסה לעמוד על רגליו, אך מסתבר שאינו יכול כי הוא כבול לנורמות העבר.

מכאן, נדלג על חוויות קיומיות שהמשוררת מנהלת בצורת דיאלוג, ונצפה ביצירותיה העוסקות במוטיב 'ירושלים. אהבתה לבירה מחוברת אל שורשיה מורשתה ואמונתה אותם ינקה מהמהות הכי עמוקה ושורשית והם מובאים בספר הפרוזה שכתבה: "בצפרני הגורל" שם מגוללת המשוררת סיפור חייהם של סבתא הוריה ומשפחתם הענפה על צאצאיהם אשר שמו נפשם בכפם ויצאו רגלית לבוא בשעריה של ירושלים.

בקובץ השירים שלפנינו, ניתן להבחין בגורם 'האמונה' אשר דִרבנה אותם לעשות דרכם אל ארץ הקודש. וכך רושמת סיידוף (ע' 103): ..."נוּחִי עַל  מִשְׁכָּבֵךְ סָבַתִי רָחֵל,/מִדְרוֹנוֹת הַר הַזֵּיתִים/הָיוּ לָךְ לְמַצָּע/וְאֶבֶן יְרוּשַׁלְמִית לְמֵרַאֲשׁוֹתִַיִךְ"...//..."צַוָּאָה שֶׁהִגִּבִּיהַּ עוּף"...

כך קנתה שושלת הדורות במשפחתה זכות אבות לנטוע שורשים בבירת ישראל. מאליו מובן כי כור מחצבתה צמחה, השתרשה וגדלה לבנים ולבני בנים לדורותיהם. בשיר (ע' 63) יש אזכור לדור השני: ..."דְּמוּיּוֹת נִשְׁעָנוֹת/עַל קִיר אֶבֶן/עֲנָק, אֶצְבָּעוֹת נוֹגְעוֹת/בִּלְחִישָׁה, בִּקְדֻשָּׁה/וְאִמִּי בֵּינֵיהֶם"...//..."אָז לֹא הֵבַנְתִי /אֶת סוֹד הַדְּמָעוֹת,/סוֹדוֹ הַכָּמוּס שֶׁל הָעָם/מוּל כֹּתֶל עַתִּיק/וְזִכָּרוֹן יָשָׁן"... לאחריו, ניתן להציץ בפסוק מהשיר (ע' 65 ),אשר מאזכר את הדור השלישי הלא היא המשוררת עצמה: ..."בֵּין הָאֲבָנִים הַחֲרוּכוֹת/הָעוֹמְסוֹת הֲרָרַיִךְ הַמְסֻלָּעִים/שָׁמַעְתִי רַחֲשֵׁי עֲבָרֵךְ עֲבָרִי"...//..."בֵּין הַחֲרָסִים וְהַחֲפִירוֹת,//כָּאן תַּרְתִּי אַחַר אַהֲבָתִי הַיְשָׁנָה"... ומצטרף לשורות שיריה, דור חמישי שאינו אחר מאשר נכדה של היוצרת (ע' 59) וכך נכתב: ..."הַשְּׁכִינָה שָׂרְרָה שָׁם/הַלַּיְלָה הָפַךְ לְיוֹם// רַחֲבַת הַכֹּתֶל הַמְתָה אָדָם..."//..."וּלְפֶתַע אֲנִי מְזַהָה./אָכֵן פָּנָיו שֶׁל נֶכְדִּי"...//..."לִבִּי מוּצָף גַּאֲוָה/זֶה 'בֵּן' הַקָּצִין שֶׁלִּי בָּרְחָבָה"... ומהמעמד החזק והמרגש הזה, מעבירה אותנו המשוררת ל'כאן ועכשיו', ומתריעה כנגד מסלול התופת של 'האינתיפאדה', בה החלו שכנינו הערבים את מסע הנקמה חסר הרחמים באמנם את בניהם להיהפך לפצצות מתקתקות, הזורות מוות והרס בלב תושבי העיר (ע' 68): .."הַיָּמִים /סָפְדוּ לָךְ יְרוּשָׁלַיִם בַּלֶּהָבוֹת הָעוֹלוֹת /עַל כַּנְפֵי הָרְכָבִים הַקְּרוּעִים הַמְפֻיָּחִים,/עַל הַקָּרְבָּנוֹת הַמּוּבָלִים/בְּאֵשׁ הַנְּקָמָה אֶל הַשְּׁכִינָה/וְעָשָׁן מִתַּמֵּר/אֶל פִּתְחֵי מָרוֹם בַּשְׁאֵלָה"...

וכיצד ניתן לשחזר כל תמונה ותמונה ולתעד את עברה המפואר של העיר הזאת, מול השונאים והמרצחים אשר פניהם לחורבן?!
סיידוף מעלה ביצירתה (ע' 73) יפי תוארה, טהרתה, גדולתה ותפארתה של הבירה מול הקמים עליה: ..."הַמִּנְהָרָה מוּל עֲבָרֵךְ/הַמְאֻבָּק,/נוֹפֵל בִּמְאֻנָּךְ אֶל קֻלְמוֹסִי/ הַמְצַפֶּה לְעָטְפֵךְ בְּעֶרְגָּה"...

השירים הפסימיים והאופטימיים שבקובץ יוצרים חיבור קולקטיבי מתפשר אך בד בבד אינם נרתעים מלהעלות רישומים קשים וכואבים על דמויות ששרדו את "השואה" וחוו על בשרם את האנטישמיות בגולה.

לבטים פילוסופים הדנים בקיום האנושי, מועלים בהבחנה דקה להתבוננות חוזרת (ע' 66): ..."זֶחַלְתִּי בְּמִנְהֶרֶת הַכֹּתֶּל/אֶת הַזְּמַן,/יְצִירוֹת בְּנֵי עַמִּי/פָּתְחוּ שַׁעַר סָמוּי"...

בשיר (ע' 133) נועלת את שורותיה בתפילה זכה: ..."וְחָדַרְתִּי בִּלְחִישָׁה לְרֶחֶם הַבְּרִיאָה/אֲנִי הַטִּיפָּה הַקְטַנָּה/לִיצֹר אֶת הַמָּחָר"...

כמו חנה סנש שאהבת הבריות הייתה טבועה בעורקיה והותירה אחריה מילותיה כתפילה לימים טובים יותר. כך רחל האחות הרחמנייה, שמקצועה הוא נדבך בלתי נפרד מישותה, מנציחה בכיתוביה צלילי תקוות המכונפות בתפילתה שכאן.

ראה השיר (ע' 40): ..."פָּסַעְתִי עַל בְּהוֹנוֹתַי /עַל עֲלֵי הַסִּרְפָּד,/ וְלֹא אִבַּדְתִּי תִּקְוָה"... ובשורות שיר נוסף (ע' 42): ..."פָּתַחְתִי צְהָרִים חֲדָשִׁים/סָגַרְתִּי אֲחֵרִים, /וְיָצָאתִי אֶל דַּרְכִּי הַחֲדָשָׁה"...
אך המציאות המרה, סותרת על פניה שוב ושוב, ואינה מרפה ובכך היא מהווה את עיקרו של הקובץ בגורלות המתקשרות ומזדהות והופכות למקשה אחת: ..."חָלַמְתִּי רְצוֹנוֹת שֶׁנָּשְׁרוּ עַל סִפָּם/כְּרֵיחַ בֹּשֶׂם שֶׁהִתְנַדֵּף,/ חָלַמְתִּי מַעֲשִׂים שֶׁלֹא הִתְגַשְּׁמוּ וְעוֹדֶנִי חוֹלֶמֶת/וְהָאַיִן, מֻנָּח לְפָנַי"...

הצורך הבסיסי של 'הקיום' מביא את שורותיה (ע' 176): ..."אַךְ אֲנִי אָדָם הַבָּא וְנֶעֱלָם/רַק אָדָם"...

וכשכבר כלו כל הקיצים, מפתיעה אותנו סיידוף ומגישה לפנינו את פאר יצירתה המקיפה והמסכמת את הקובץ. (ע' 154): ..."כִּבִּיתִי מוּזָה דְּלוּקָה/עַל זְנַב הַלַּיְלָה שֶׁדָּעַךְ,/אֲדָר חָדָשׁ/פָּקַח עֵינָיו וּבָאוּ לֵיצָנִים וּמַסֵּכוֹת//..."וְהָיָה נֵס שֶׁהָיָה פּוּרִים"... ואל שורותיה אלה מתחברת האמת העירומה על עם הזועק לקיומו בסבך תלאות מרדפים ומלחמות, הוא זקוק נואשות לניסים ולא תמיד כוחותיו עומדים לו ברגעיו הקשים: (ע' 52) ..."לֶיצָנִים הוֹרִידוּ מַסֵּכוֹת פּוּרִים./ לָבַשְׁנוּ מַסֵּכוֹת חֲרָדָה", //וְאַתָּה אָבִי/שָׁכַבְתָּ בְּמִיטַּת חָלְיְךָ,/ מוֹרִידִים אֶת מִטָּתְךָ/אֶל הַמִּקְלָט וּמַעֲלִים /עִם כָּל סִיסְמָה/ וְחָלַפְתָּ עִמָּהּ"...

אך משום מקום לאורך כל דברי הימים של עם ישראל, כמו משום מקום צץ מאי-שם נס קטן בכד. ומן העפר מתעוררות 'העצמות היבשות' והתקווה מעניקה את כֹח ההישרדות. החשיבה הבלתי אמצעית הזאת מתחברת ליצירת 'השלם' אשר סוחף קובץ שירים ייחודי זה אל מחוזות הנשגב.

C כל הזכויות למאמר שמורות למחברת אדלינה קליין, מייסדת ועורכת בימת הספרות הפומבית: "על חוד העט", ת.ד. 9516, ירושלים 91094

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר