אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

גניבת השלטון מהעם בשנת 49 – והשלכותיה


תאריך פרסום קודם: 
23/11/2008
מחבר: 
דב אבן אור

1. מבוא:

בחודש אוקטובר 48, אמורות היו להתקיים בחירות כלליות ל"אסיפה המכוננת", שתפקידה היה לחוקק חוקה ואח"כ להתפזר, כדי שהעם יבחר את הכנסת הראשונה עפ"י החוקה, ומערכת המשפט תכונן בהתאם.
בפועל – הבחירות התקיימו בתחילת 49; אולם מפא"י וחברותיה לקואליציה אז, דאגו כי המוסד שנבחר לא יחוקק חוקה, ומאידך – יתפזר ויכריז על עצמו "ככנסת הראשונה", ועניין החוקה יידחה לעתיד (והכל תוך 3 חודשים מיום כינון האסיפה).
זה היה פוטש ציבורי וגניבת השלטון מהעם, ועל כך אף משפטן אינו יכול לחלוק!
חוקה – אינה רק הצהרה בדבר מהות מדינה, זהותה, גבולותיה וכד', אלא גם קביעת שיטת שלטון ומשפט. לכן, גם במשטרים דיקטטורים השליט פועל לכינון חוקה, כדי לתת לגיטימציה למשטרו.
לכאורה – נדמה כי לא קרה אירוע טראומטי, שכן האדם הפשוט אינו מבדיל בין "אסיפה מכוננת" וכנסת.
אולם עד היום אין חוקה, ולא נחקקה שיטת שלטון ומשפט, ולכן הקש שאנו אוכלים כיום, הינו תוצאה ישירה מגניבת השלטון כאמור!

2. מהן התוצאות לגניבת השלטון:
א. המפלגות השתלטו על המוסד המחוקק, ויצרו שלטון מעוות ואנטי-דמוקרטי כלפי הציבור היהודי כולו!
ב. לא נחקקה שיטת משפט חדשה, אלא העתיקו את המערכת המנדטורית, למרות שזו נוצרה כדי לשרת את הבריטים ולא לעזור לציבור היהודי שחיי בארץ.
בג"צ לא נולד עם קום המדינה, אלא כונן ע"י שלטון המנדט, כדי לסלק כל מוקש משפטי מצד תושבי הארץ (קרי – בניגוד לשמו, תפקידו היה למנוע צדק וכניעה לשלטון הבריטי).

3. כיצד העיוות שנוצר השפיע על חיי היום-יום של אזרחי המדינה?
א. "הכנסת הראשונה" – שמעולם לא נבחרה, אלא תפסה בעורמה את השלטון – דאגה להתקין תקנון לכנסת, שיצר שליטה מוחלטת של המפלגות על נציגיהן בגוף המחוקק, ובכך שליטה על העם.
עפ"י תקנון זה (שקיים עד היום), ח"כ חייב להצביע עפ"י משמעת סיעתית (כאשר הסיעה מחליטה כך); אין לו שיקול דעת מעצמו, אלא הוא כפוף להחלטת הסיעה בכנסת. ראשי הסיעות – היו והינם נציגי מנגנון המפלגה. במילים פשוטות – העם אינו בוחר נבחריו לכנסת, כדי שאלו יפעילו שיקול דעתם והבנתם, אלא מקנה כוח למפלגה מסוימת לשלוט בעם, באמצעות סיעתה בכנסת.
משמע - כלפי חוץ, המפלגות מציגות לציבור "נבחרת" של כוכבים פוליטיים, שאמורה להנהיג, אך בפועל – השליטה האמיתית בידי יו"ר המפלגה ונאמניו.
ב. מפא"י ואחיותיה לשלטון, מנעו פיקוח על המפלגות ועל הבחירות לכנסת, ובעקבות כך קיים מצב אבסורדי ופרדוכסלי (עד היום); מוסדות ציבוריים שונים, נדרשים לעמוד בכללים דמוקרטיים, אך הבחירות לכנסת עתידית מפוקחות ע"י המפלגות בכנסת היוצאת, באמצעות ועדת הבחירות המרכזית – המורכבת רק מנציגי המפלגות בכנסת היוצאת.
כך מנעו מתנועת "כך" של הרב מאיר כהנא, לרוץ לכנסת ה- 12, בתואנה כי הינה גזענית; למפלגות ערביות מותר לקרוא לחיסול מדינה יהודית וכינון מדינת כל אזרחיה, אך לכהנא אסור היה לומר כי המלך הוא עירום!
מפלגות השלטון לא הסתפקו בהקמת "ועדת הבחירות המרכזית", אלא גם מנעו מהציבור פיקוח כל שהוא, על הנעשה בתוכן.
אין פיקוח על הבחירות הפנימיות בתוך המפלגות (בחירת נציגיהן לכנסת, בחירת יו"ר), וכך נוצרו "מפקדי הארגזים", שבהם למי שיש כסף, משלם למתפקדים ושולח ארגזי מעטפות למזכירות מפלגה, כאילו לפנינו דמוקרטיה בהתגלמותה.
ג. רק בשנות ה-80 נחקק "חוק המפלגות" שבו הוקם תפקיד רשם המפלגות (מעין רגולטור), אך לאחרון אין כל סמכויות ובפועל הינו "טכנאי רנטגן"; דהיינו, מצלם את המצב ללא יכולת להבריא את הקיים! (חקיקת חוק זה נעשתה רק כדי להציג מצג שווא, אך למעשה הכל נותר כפי שהיה).
ד. המפלגות אינן יכולות להתקיים ללא כסף – והרבה! לכן, הן דאגו לחוקק חוקים המאפשרים להם מימון שוטף, ובנוסף לכך גם לצורכי בחירות (ומהו המפתח – לבחירות? עפ"י תמונת המצב בכנסת היוצאת! קרי – מפלגה חדשה לא תקבל אגורה בעת מירוץ לכנסת, אך מפלגה קיימת – הכל!)
אולם, זהו כסף "קטן" לעומת נהר הכסף הנשפך לקופת המפלגות באמצעות צנורות עוקפים; הכוונה – לכספים המוזרמים למוסדות חיצוניים של המפלגות, באמצעות תקציבים מיוחדים של משרדים יעודיים (משרדי החינוך והתרבות), ובנוסף – כספים מקופת האפוטרופוס הכללי (שנצטברו ממתנות של מורישים והנחת יד על רכוש שאין לו יורשים, או שלא מתאמצים לחפשם).
כספים אלו מופנים לגופים כגון: "בית-ברל" של מפלגת העבודה, מרכז התנועה הקיבוצית, "בית ז'בוטינסקי" (הליכוד), וגופים עלומים של המפד"ל (בשמה הקודם).
כל החברים במרכזי המפלגות, כלי התקשורת הגדולים ובכירים באקדמיה – ידעו ויודעים, כמה מיליארדים זורמים כל שנה בדרכים הללו, אך ממלאים פיהם מים. (אך - בגין "סל תרופות" לחולים קשים, רבים על עשרה מיליון ₪!!)
ה. כדי לשמר את "השיטה", אסור לאפשר לאנשים הגונים, להכנס למעגל, שכן יתחילו לרקוד ריקוד אחר! לכן, אט אט אנשים איכותיים חדלו לבוא בשערי הפוליטיקה, ומאידך – אפורים, חסרי חוליות וקומבינטורים, נעו לואקום שנוצר והחלו לתפוס עמדות כח במפלגה, ומשם שייטו לכנסת, וגם כאן לא עצרו אלא דאגו לסידור עבודה גם סביב שולחן הממשלה! בסופו של דבר, הציבור מצא עצמו מונהג ע"י אנשים משכמם ומטה, ששפתם סיסמאות נבובות, חסרים עומק בסיסי, וכל מעיינם לשוב ולהבחר לעוד קדנציה!
ואילו אנשים איכותיים פנו לתעשייה, אקדמיה ועסקים, שכן כאן לא נאלצו להבחר ע"י חדלי אישים!
ו. כדי "שהשיטה" לא תיפגע, לא דיי בהשתלטות על הכנסת, אלא היה צורך להחליש גם את גורמי אכיפת החוק; כיוון שאלו עלולים לחקור וגם להעמיד לדין את עושי העוולה; לכן, לרשות השופטת לא ניתן מעמד של רשות עצמאית, ובאמצעות שליטה על התקציב, זו הוכפפה לממשלה, ומי שהועמד בראש הרשות – הנו שר המשפטים. (כאן, צודקת השופטת דורית בייניש וגם קודמיה, כי הרשות השופטת נשלטת ע"י המבצעת; אך הבומרנג חזר בדרך של השתלטות הבג"צ על ניהול המדינה!).
למשטרה קימצו בתקציב ובכך מנעו מאנשי מקצוע (עו"ד, רו"ח, כלכלנים) להמצא בעולם החקירות הגדולות באמת!
ז. בן-גוריון דאג להשאיר את הבג"צ על כנו, למרות שידע כי גוף מנדטורי זה, נועד לשמור על האינטרסים של המנדט הבריטי, ולא להגן על תושבי א"י דאז!
ב"ג התכוון לעשות שימוש בבג"צ כנגד חברי הארגונים השונים שסירבו לחסות תחת כנפיו (האצ"ל, לח"י), וגם נגד כל אזרח שיסרב לציית לדיקטטורה של מפא"י (בכנסת, בכלכלה, בצבא, והיכן לא).
ח. צחוק הגורל – שהגולם קם על יוצרו; דהיינו – עקב כניסת אנשים בינוניים ומטה לכנסת, אלה לא הבינו בניסוח חוקים ותקנות, ומאידך – חששו להתעמת עם בתי המשפט; ובסופו של יום, זה נוצל לרעה ע"י מערכת החוק.
תחילה, הייתה כוונה טובה ומעשים נכונים; כגון: רישוי לעיתונים חדשים, אח"כ פתיחת שערי בג"צ לכל דיכפין, אך כיום (עקב האופן שבו "נבחרים" שופטים), נוצר מצב הפוך – שבו שופטי בג"צ מנהלים את המדינה, בהסתמך על החלטות קודמות שלהם: כי הכל שפיט, וכי לבג"צ מותר לבטל חוק.
מה שנעשה בתקופת "נשיאותו של אהרון ברק", הנו פוטש משפטי; שכן בג"צ לא הוסמך לבטל חוקים, ולא הוסמך לדון בנושאי חוץ, בטחון ושינוי תקציב המדינה! לכן בנושאים אלו, אין חובה לציית לפסיקותיו, אך ראשי השלטון חוששים לאמור בפומבי את דעתם בעניין זה, שכן לרובם קופת שרצים על גבם, ולכן דואגים לעורם.
ט. אופן "בחירת" שופטים:
למרות ששמו של הגוף הבוחר הנו "הוועדה לבחירת שופטים", אזי הוכח עד כה, כי לפנינו וועדה למינוי שופטים; קרי – עקב היות השופטים 1/3 מחברי הוועדה, ועקב הצבעתם המאוחדת, אזי כוחם האמיתי הינו 50%! לכן, אף שופט לא היה יכול להבחר או להיות מקודם, ללא תמיכת השופטים; התוצאה "חבר מביא חבר". דהיינו, אט אט נוצר מצב שבו כל או רוב השופטים - ובפרט אלו שנבחרו לביהמ"ש העליון – במשך 20 השנים האחרונות, הינם בצלמו של אהרון ברק! האג'נדה הפוליטית של ברק נחשפה בריאיון עמו בעיתון "הארץ" מיום 11.4.08. את פרופ' רות גביזון, ברק סירב לבחור, כי לה יש אג'נדה! ברור שיש לה אג'נדה, אך זו מנוגדת לאהרון ברק; לכן גביזון בחוץ!

4. אין כל סיכוי כי הכנסת שתבחר בפב' 09, תשנה את תמונת המצב; ובפרט כאשר דן מרידור – התכשיט החדש של הליכוד – מצהיר כי אהוד אולמרט עשה שתי טעויות; האחת: מלחמת לבנון והשנייה: מינויו של פרופ' פרידמן לשר המשפטים. אולם רק בזכות מינוי זה, מערכת המשפט החלה לחשוש ולהזהר במעשיה והחלטותיה.
הפתרון החוקי, היחיד והנכון הנו בחירת "כנסת מכוננת" שתחוקק שיטת שלטון ומשפט (כך גם סבור השופט בדימוס מישאל חשין); היה וזה לא יתרחש בהקדם (והסיכוי קטן), נהיה צפויים להתמוטטות מוסדות השלטון (וזה יקרה במוקדם או מאוחר), ומלחמת אזרחים, ואז – האויבים החיצוניים יקפצו על העגלה, ומלחמת האזרחים תהפוך למלחמת גוג ומגוג!
כדי למנוע סכנה שכזו, הדרך היחידה הינה התארגנות אזרחים יהודיים במסגרות וולנטריות, כדי לשמור על נפשם, רכושם ועתידם (ועל כך במאמר מיוחד).
בדרך זו נבהיר לכל המפלגות ובמיוחד לגדולות, כי העם איבד אמונו בשלטון, ולכן דואג לעצמו ללא קשר לעומדים הפורמליים בראשו.

בברכה, דב אבן אור

תגובות

המאמר רלוונטי למרות שנכתב ב-2008.

מדינת ישראל תקועה כי הונדסה להיות כזאת בכוונת מכוון.
מי יכול להתיר את הקשר הגורדי?
ההמשך מוביל לפלונטר ולמבוי סתום - זאת אם לא יחול שינוי פרדיגמה בכל תחומי החיים -כדי לאתחל את מדינת ישראל מחדש.
התקשורת הרב ממדית בסייבר- היא מפתח לשינוי חברתי ופוליטי- תהליכי.הכל באמצאות שבירת התבניות הקיימות - שאבד עליהן הכלח.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דב אבן אור