אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

קורמאק מקארתי / לא ארץ לזקנים


תאריך פרסום קודם: 
22/11/2008
מחבר: 
יצהר ורדי

הטלפון לא צלצל

קורמאק מקארתי, לא ארץ לזקנים
מאנגלית: אמיר צוקרמן
הוצאת עם עובד 2007

שמונה גופות, תשע גופות – מי בכלל סופר? צ'יגר הפסיכופט רואה הכל – אנשים, ציפורים, דלתות נעולות – דרך הכוונת. צ'יגר מוכן לדרוך על כל הגוויות, וגם לתרום כמה משלו, בדרכו אל היעד: לואלין מוס.

מוס הוא אדם פשוט וטוב, ביסודו של דבר, וחייו היו עשויים להיות פשוטים וטובים כמוהו; אבל כשמוס נתקל בצרור של שני מיליון דולר הוא מתפתה. מתפתה ומסתבך, וכעבור כמה ימי הימלטות הוא מתחיל להבין כי "קרוב לוודאי שחייו לא יהיו עוד בטוחים לעולם" ולתהות "אם זה משהו שמתרגלים אליו. ואם כן?"

"לא ארץ לזקנים" מסופר בשתי פאזות – האחת מפיו של מספר "חיצוני", והאחרת מפיו של השריף בל. בל מתגעגע לעולם המוסרי (למיטב זכרונו) של ימי נעוריו, וחרד מהעידן העומד בפתח. "איפשהו בשטח יש נביא חורבן אמיתי, חי, ואני לא רוצה לעמוד מולו," הוא אומר בתחילת הרומן. ומי כמוהו יודע – הרי הוא, כשריף, מתעסק יום-יום עם תחתיות הזוהמה האנושית. "אנשים מסוגם. אני אפילו לא יודע מה לעשות בנוגע אליהם. אם היית הורג את כולם היה צריך לבנות אגף חדש לגיהנום."

שמו של הרומן הזה נלקח משירו האפוקליפטי של ייטס, הפלגה לביזנטיון: "לא, אין זו ארץ לזקנים. / הצעירים זה בזרועות רֵעוֹ; הציפורים בעץ – אותם דורות גוועים – שרות." ייטס כתב את השיר בשנת 1927 – עשור לאחר המלחמה הנוראה ביותר שידעה האנושות, ועשור לפני המלחמה שהיתה נוראה ממנה. הרומן הנוכחי של מקארתי מתרחש אמנם ב-1980, אבל ספוגה בו מודעות עזה לעבר, לתחילת המאה, וחשש ברור מפני העתיד.

את "לא ארץ לזקנים" אופפת אווירה קולנועית, מערבונית. "הוא משך את האקדח מחגורת מכנסיו והסתובב לעבר שני הגברים וירה ברצף מהיר פעם אחת בראשו של כל אחד והשיב את האקדח לחגורתו." עוצמתו של קורמאק כמספר טמונה בחסכנותו המילולית. "אני ואשתי נשואים שלושים ואחת שנה. בלי ילדים. איבדנו בת אבל אני לא אדבר על זה." הוא אוהב פעלים ופעולות, דיאלוגים ותיאורי טבע, ושונא לחטט באופן גלוי בנפשותיהם של גיבוריו. חולשתו (המסוימת) של הספר טמונה לדעתי בקישור הפסיכולוגיסטי בין ימיו של בל כלוחם ועריק-בעת-קרב לבין חייו בהווה. הקישור הזה אמנם מבוצע בכשרון, ולא בגסות המאפיינת קישורים כאלה בסרטי "רמבו"; ובכל זאת, הגיחות לעבר שולפות אותנו מן ההווה ואינן מוסיפות נדבך משמעותי לדמותו של בל.

את קורמאק, זוכה פרס פוליצר, מזכירים בדרך כלל בהקשר לפוקנר ולמלוויל. לי הזכיר הרומן המחניק הזה את "פארגו", סרטם המופלא של האחים כהן (האחראים גם לסרט המבוסס על הרומן הנוכחי). שם יורד שלג וכאן יורד שלג. שם, כמו כאן, הרוע הוא תכונה אנושית, לא קוסמית – והטבע אינו מוסרי או בלתי מוסרי אלא יפה ואדיש. שתי היצירות האלה משרטטות יפה את דיוקנו של איש החוק כמי שחי על הקו הדק שבין חיים מקצועיים ורוויי-ברוטליות לבין חיי משפחה אינטימיים: שם, ב"פארגו", מתעמקת החוקרת (פרנסס מקדורמנד) באוסף הבולים של בעלה; וכאן יושב בל עם אשתו, ו"השלג היורד נהדף והסתחרר באור הצהוב החמים. הם ישבו בחדר האוכל הקטן ואכלו. היא שמה מוזיקה, קונצ'רטו לכינור. הטלפון לא צלצל."

לואלין מוס, כאמור, מתפתה לקחת עמו את אוצר הכסף שגילה במקרה, וזו ההכרעה שמעירה את צ'יגר מרבצו ומניעה למעשה את הרומן כולו. העלילה, במובנה החיצוני, היא עלילה של ציד בעקבות טרפו. אבל הערך המוסף של הרומן הזה הוא דמותו של בל, המתבונן במתרחש מתוך עמדה מוסרית, מוסרית כמעט במובן המודרניסטי, המערבוני: "מי שלא יכול להבדיל בין אונס ורצח של אנשים לבין לעיסת מסטיק יש לו בעיה רצינית גדולה בהרבה משלי. "

תגובות

"לא ארץ לזקנים"

לעניות דעתי, החזרה לאחור, לאירועי הקרב בהם לקח בל חלק ועליהם זכה בעיטור גבורה, מוסיפים ועוד איך מימד עומק לדמותו.
זה היה הרגע המכונן, בו הוא מרד בגורלו- עמד על פי תהום המוות ונמלט ממה שנכתב עבורו מראש. אולם, ככל גיבור טראגי, אין האדם יכול להמלט מגורלו ואכן, גל אפל זה, ציפה לנקודת ההכרעה בה יורידו על ברכיו. בנקודת הכרעה זו פגע הגורל, באותם האנשים עליהם נשבע בל לשמור ולהגן, הם היו הנפשות אותם הוא התחייב להעלות חזרה לסירה בכל מחיר מפני, שאיש אינו יודע מה מזמנים לו החיים והוא- נשבע לעמוד לצידו של האדם הקטן, מול גורלו. מול כוחות אדירים- הוא עמד ולא נרתע. אם כן, כל שנותר לו, כשהגורל חיכה לו בסיבוב הוא, להתבונן בחוסר אונים איך רוצח פסיכופאת ארור, פוגע במוס ובאשתו קרלה גין- שתי הדמויות המנוגדות ביותר לאותה מפלצת שטנית שהתעוררה במקום בו התערבו ממון ורגשות שטניים, אל-אנושיים.
כלומר הבלחת אירועי הקרב והמרידה בגורל, סימנו את נתיב התבוסה האנושי הצפוי מראש, מול כוחות אדירים, חסרי כל רגש אנושי או מוסרי. האדם אינו יכול להימלט מגורלו.
ויש עוד ועוד, אזכורים מהברית החדשה, היעדר האלוהים, שלטון השטן עלי אדמות, תוקפם של חוקים מוסריים מול עולם כאוטי שטני, שנשלט עי חוקים שאין להם כל תוקף מוסרי....
לצערי, אין הפי אנד, הטוב נרצח וכך גם אשתו החפה מכל פשע. מייצגי המוסר, מייצגי הערכים עליהם מושתת העולם המערבי דמוקרטי במיטבו, נרצחים והאפלה הולכת ומרחיבה את אחיזתה בכל.
מקארתי כמו מקארתי, חכם, סוחף ומכשף, מאיר את הצדדים האפלים אליהם לא מגיעות קרני האור.
חזק.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יצהר ורדי