אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

צבעי שיכחה (שירים) / יהודית מליק-שירן


התמונה של אדלינה קליין
תאריך פרסום קודם: 
22/11/2008
מחבר: 
אדלינה קליין

 "צבעי שיכחה" (שירים) מאת: יהודית מליק-שירן (הוצאת "עקד" 1989 , ת"א)

"תערוכת רגשות/של מכחול-שירי"

לעיתים מתבלבלים היוצרות וצייר רושם אמנותו בציור המביע שירה בעוד המשורר כותב יצירתו בשירה המביעה ציור. ואין דבר יפה יותר ממעשה בלבול יוצרות זה אשר נוצר מעצם ההוויה הרגשית 'בהבעות' הרוחניות.

'הציור' שבשער הספר סימבולי. והקשרו לתוכן השירים, נוצר מהכרות את פלג עולם האמנות הפלסטית.

עולמה הרוחני של המשוררת, ניזון ללא ספק מההרמוניה הזורמת ממכלול האמנויות. 'המילים' בהתגלמותן, דורשות מהמשוררת הבאת הגודש הזה בכלי היחיד אשר לרשותה – בכתיבה. באמצעי זה, יש לה שליטה מצוינת. לפיכך עושה היא שימוש נפלא בחיבורי יצירה שירית, באותה מידת דיוק של 'הצייר' הרושם תחושותיו בשפת המכחול. בשל פן זה, אף בחירת שם הספר: "צבעי שכחה" לא נעשתה במקרה.

'הצבעים' דוברים בשפה משלהן בקשר האמיץ המלכד: 'שכחה', 'התעוררות', 'זיכרונות'. ניגוד החומר והצורה, מול הרוחניות שבמילים - מהווה את מוקד הספר.

משורר ניזון מזיכרונות אשר נדחים אל תאי המֹח (הערים) על-מנת שיהיו משרתים אותו 'בהיזון חוזר' כל חייו.

לפיכך, 'השכחה' (בקובץ שלפנינו) נתפס כפן מליצי בלבד. יתר על-כן, גם 'הצבעים' אינם ניתנים לשכחה. הם תמיד יהיו קיימים מאותה הסיבה עצמה.

כל שעל היוצרת לעשות, זה לערבבן כיד הדמיון - והנה יצירותיה נשלפות מרובדים רוחניים שונים. ולראייה מילותיה (ע' 42): ..."כְאוֹצֶרֶת תַּעֲרוּכַת-רְגָשׁוֹת,/אֲנִי מִתְבוֹנֶנֶת בְּסַעֲרוֹת-רוּחִי./בִּצְבָעָיו הַנוֹעָזִים וְהַקָּרִים/שֶׁל מִכְחוֹל-שִׁירַי"...//..."מְנַסָּה לְאַרְגֵּן בְּתוֹכִי,/סְדָרִים חֲדָשִׁים -/שֶׁל מִלִּים הַמִתְרוֹמְמוֹת/בְּכָל פִּנּוֹת-חַיַּי".
את ההתרחשות שבין 'שיר' ל'ציור' ניתן לקרוא בתפזורת הספר כולו.

ההשוואות העולות מההתרחשויות השונות אצל המשורר והאמן, מרתקות ללא ספק.

הבה נאמץ שורותיה של מליק-שירן, ונלמד להכיר, אימתי רוח ההשראה  שורה על המשורר? (ע' 43) ..."מְשׁוֹרֶרִים יוֹדְעִים כְּשֶׁבָּאָה הַמּוּזָה/עוֹטֶפֶת אוֹתָם דְמָמָה דַּקָּה,/וְקוֹל שֶׁל כְּנָפַיִם/וְקוֹל שֶׁל מַיִם רַבִּים,/מְשִׂיחִים עִם הַלֵּב"...

ובאותו עניין, אימתי מגיעה ההשראה ושוֹרה על הצייר? הנה שורותיה (ע' 40): ..."וְהָאָמָּן חוֹוֶה סְעָרָה אַקְלִימִית וְאוֹתוֹתֶיהָ/צוֹבְעִים אֶת הַבַּד בְּאוֹר פָּנָסִים/וּבְאוֹר שֶׁל זְרִיחָה"... לכאורה הדברים פשוטים מאד. אך לא כן. הבה נתבונן בהילוך איטי יותר  אל מוטיב 'המשורר' (ע' 43): ..."וּבֵין קִרְעֵי-הִרְהוּרִים וּמִלִּים פְּזוּרוֹת/הַשִּׁירָה בוֹעֶרֶת כְּגַחֶלֶת אֵשׁ בְּעַצְמוֹתָם"...
מכאן, נבחן את מוטיב 'הצייר' (ע' 40): ..."הַחֲוָיָה הָאִישִׁית הַזּאת כִּמְעַט בִּיּוֹגְרָפִית/וְהַמֶּרְחָב הָאֶפֶקְטִיבִי שֶׁלָּהּ ---/הַמֶּרְחָב הַזֶּה,/נִמְּתָּח מִגּוּפוֹ שֶׁל הָאָמָּן"...

ובעת הקריאה המאסיבית הזאת, אנו מגלים ניצוץ של איזושהי קינאה מקצועית בבד הציור, אשר לדעת המשוררת היא מוחשית יותר מההבעה במילים. כך בכל אופן
משתמע מהטקסט (ע' 39 ): ..."כֵּיצַד יוֹדֵעַ הָאָמָּן לְהַנְצִיחַ בְּמִכְחוֹלוֹ/אֶת הַהַפְרָיָה הַעַצְמִית,/אֶת הַשְׁלֵמוּת הַפְנִימִית,/אֶת תְּחוּשַׁת הַזְּמַן שֶׁעוֹבֵר/בְּמִשְׁטַח הַצִּיוּר שֶׁזוֹכֵר"...

ויש שיר (אשר הוזכר מוקדם יותר במאמר שלפנינו), המצביע על חוסר בטחון בסוגיה למרות שהן 'הצייר' והן 'המשורר' נעזרים 'בחוש הדמיון' ו'בחוש הביטוי' - בהבאת
יצירתם אל השיא, הנה מה גדול ביניהם השוני.

כל אמנות מאופיינת על-פי רצף התכונות המפרידות ומבדילות בינה לחברותיה. 'התכונה האנושית' בלבד מסוגלת להזרים בכל אמנות את שאיפת 'הלכי הרוח' של היוצר עצמו, וכך נוצר המכנה המשותף בין האמנויות השונות - המעצימות ומעשירות את מוטיב היצירה המושלמת.

מה שקורה ברוב המקרים, הן אצל הצייר והן אצל המשורר, שהפרשנויות השונות - מסוגלות לסטות לחלוטין מהכוונות האמיתיות של 'המשורר' או 'הצייר'.

ונשאלת השאלה המתמידה, מי טוב יותר בתחום הבאת יצירתו אל השיא:

'הצייר'? או: 'המשורר'? על כך עונה מליק-שורן (ע' 42): ..."אֲנִי נוֹגַעַת בִּנְגִיעוֹת חֲפוּזוֹת/קְצָת מְהֻסָּסוֹת,/קְצָת נִרְתָּעוֹת"...//..."מְנַסָּה לַעֲצֹר אֶת הַבֻּלְמוּס הַזֶה/מְנַסָּה לֶאֳצֹר רְגָשׁוֹת בַּהֲוָיָתָם"... ואולם – אין לכך אמת מידה. ובניגוד לתיאוריה שמביאה מליק-שירן (בשירה שלעיל), מגלים אנו פן שלא ניתן 'לצייר' כמעט. פן זה ניתן אך לחוש בדמיון, (בתֹם קריאת המילים הכתובות). לדוגמא (ע' 37): ..."מִתְעַנֵּג עַל קוֹרָה מִתְנוֹעַעַת"... ובהמשך אותו שיר: ..."חוֹפֵן בִּשְׁתֵּי יָדַיִם גְּדוֹלוֹת שֶׁקֶט, שַׁלְוָה, רֹגַע"...
התיאורים השיריים' (אפילו אלו הדורכים על קרקע המציאות) עשויים מקליפות

צבע רכות. ראה המשפט (ע' 24): ..."אַפְרוּרִית רַכָּה כִּסְּתָה אֶת הַקַּמְפּוּס. וְטִפוֹת שֶׁל עֶצֶב הֵעִיפוּ פִּסּוֹת נְיָר"... ועוד משפט (ע' 20): ..."וּמֵחֹשֶׁךְ לְחֹשֶׁךְ זוֹרְמוֹת מַחְשְׁבוֹתַי - /כְּמוֹ הָעֶקְרוֹנוֹת הַחֲזָּקִים/שֶׁהִנְחוּ אֶת חַיַּי"...

ולסיכום, המשוררת גם יודעת לתאר 'ציור' שאינו לרוחה אך אינה זועמת על הציירת הגרועה, היא כואבת את הזעם העצור בציירת. והתיאור יותר ציורי מהציור עצמו
ר' השיר (ע' 33): ..."בְּשׁוֹט צְבָעֶיהָ הִיא מַצְלִיפָה"...

מנות היופי בקובץ - שהוא מאפשר לקורא לפַתח את דמיונו ללא כל קושי. כדי כך שהוא ינסה לדמיין 'ציור' על-פי 'שיר', ו'שיר' על-פי ציור - כעולה על רוחו.

למשקל זה, יש אחיזה המקנה לקורא יריעה רחבת ידיים להתבוננות ולהעמקה ביצירתיות בכלל.

C כל הזכויות למאמר זה, שמורות לאדלינה קליין, מייסדת ועורכת בימת הספרות הפומבית: "על חוד העט", ת.ד. 9516, ירושלים 91094

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אדלינה קליין