אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

דיכאון – המגפה הנוכחית של העולם המערבי


תאריך פרסום קודם: 
22/11/2008
מחבר: 
לילך בשן

מי חשב שהעצב והריקנות עתידים למלא את חללי ליבה של האנושות במאה ה-21?

לא מעט נכתב על דור "אובדן המשמעות". דור המתאפיין באנשים רבים, צעירים ומבוגרים כאחד, שחייהם מתנהלים על-פי כל הציפיות, ועם זאת מוצאים עצמם שוקעים בחלל של ריקנות קיומית קשה שאינה נותנת להם מנוח. מעין ענן אפור ומלנכולי היורד על האדם וגורם לכך שבמשך הימים או החודשים הקרובים חייו לא יהיו עוד כתמול שלשום.

הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה מקלות אמנם על הסימפטומים הקשים שאנו חווים, אך אין בידן את פרח לב הזהב, את אותו תהליך דרכו האדם לומד את עצמו, ומוצא מענה אמיתי למצוקותיו. רק לצורך המחשה: בישראל נתנו השנה יותר מ- 2.3 מיליון מרשמים לתרופות נוגדות דיכאון. אכן. מדובר במגפה. עם כל הצער שבדבר, נראה כי מגוון התרופות והתראפיות אינן מסוגלות לגרום למגפה של המאה ה-21 להפסיק למשוך לנו בשרוול.

על פרשת דרכים זו, שבה עומדת האנושות בימינו, כתב כבר לפני כששים שנה גדול מקובלי המאה העשרים, "בעל הסולם": "והנה השאלה הזעומה הנשאלת: מה הטעם בחיינו? בעינה עומדת, בתוקפה ומרירותה מנקרת את מוחנו ומשפילתנו עד עפר בטרם נצליח להיסחף בלי דעת בזרמי החיים כדאתמול" (הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות ב').

אולם לצד הגדרת הבעיה, לה שותפים כיום רבים מהפסיכיאטרים והפסיכואנליטיקאים, טען בעל הסולם כי יש דרך המסייעת לאדם לטפל בשורש הבעיה, ולעלות למקום שבו לעצב אין דריסת רגל.

הנחת היסוד לשיטתו הייתה כי החיים נתנו לנו כדי ליהנות. הרצון הבסיסי ליהנות שטבוע בנו, הוא שמניע אותנו לעשות ה-כ-ו-ל כדי להגיע לסיפוק, ואינו מניח עד שנמלא את מבוקשנו.
הדינמיקה היא פשוטה: בכל פעם שאנו משיגים את סיפוקנו, מחזיקים אותו בכף ידינו, ומביטים עליו מקרוב, הוא מיד מתפוגג מבין ידינו, שוקע אל הלא נודע, ומחזיר אותנו שוב אל הצורך הבסיסי ההוא, להשיג עוד עבור עצמנו, לכסוף אל התענוג הבא.

רובנו רצים כבר שנים רבות במעגל הקיומי הזה, אך מתחילים לאבד בהדרגה את העניין במרדף המסחרר אחר מאוויינו הבלתי מסופקים. עייפנו. אכזבות לאין ספור מצטברות בלבנו והטעם במרוץ האין סופי, שנקרא ה"חיים", מתחיל להתפוגג. "מלנכוליה" היא רק אחד מהסימפטומים החיצוניים לכך. עמוק בפנים, אנו מרגישים, ובצדק, שחייב להיות יותר מזה בחיים. שלא נולדנו לסבול.

בדיוק בנקודה הזו, בשלב שבו האדם מרגיש שהוא נבלע בתהום הריקנות של עצמו, מתגלה גלגל ההצלה של האדם - החברה. כל עוד אנו שואפים לספק את רצונותינו הפרטיים בלבד, כתב בעל הסולם, יימשך אותו דיסוננס מטריד, אותה חמקמקות בלתי נסבלת של תחושת האושר. אך אם נהפוך את שאיפתנו לרחבה יותר, מכילה יותר, ונמצא דרך לספק גם את רצונותיהם של אחרים – נגלה כי אנו מתמלאים מעל גדותינו, באותו סיפוק שאין לרוקנו ואין לקחתו מן האדם. בדיוק כפי שאם נהנית מכך שהילד שלה נהנה.

נכון שאין זה פשוט להתעלות מעל המאוויים הפרטיים שמושלים בליבנו ולצאת מתוכם אל הרגשת הזולת, אך שינוי לטובה לא פעם דורש מאיתנו שינוי בגישה ובמחשבה.

לילך בשן, כתבת בנושאי חברה ובריאות, סטודנטית בקמפוס "קבלה לעם".

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת לילך בשן