אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

כמעט / אנדרי פישהוף


התמונה של אדלינה קליין
תאריך פרסום קודם: 
04/11/2008
מחבר: 
אדלינה קליין

כמעט / מאת: אנדרי פישהוף שירים
הוצאת הקיבוץ המאוחד – 2002

"לאהוב את 'החושך' לפחד מ'האור' "

הניסוי והתעיה הם אמת המידה בהן בוחר המשורר אנדרי פישהוף לבחון 'מצבים נתונים' שהפרט והכלל חווים.

האמתלה הנראית לעין, שאיפה לבוא אל הפשר הערכי והפילוסופי שלהן.

לעיתים 'מצבים' מסוימים במכלול זה כל כך נהירים, מדויקים, וברורים - שממש לא נתפס בתודעתנו עד מה נחוץ לבחון אותן במבט חוזר ובעומק מחודש: (ע' 32):

..."תִּינוֹק בּוֹכֶה כְּמוֹ שָׁעוֹן מְעוֹרֵר/מְבֹהָל מֶאַנְחַת חֲבִילַת הָעִיתוֹנִים הַנִּזְרֶקֶת אֶל עֵבֶר הֲדֶּלֶת"...//..."אֵי שָׁם,/בְּמֶרְחַק מְעוֹף צִיפּוֹר,/חַיָּלִים מַחֲלִיפִים מִשְׁמָרוֹת/לְיַד הָמָּקוֹם שֶׁפַּעַם נִקְרָא/הַגָּדֵר הַטּוֹבָה"...

המשורר עושה שימוש מרתק במטאפורה זאת כשהוא מגיש לקורא תמונות מצב של שתי קצוות: ה'פסטורלי' – מחד. ו'הכוננות' – מאידך. אי-הודאות מובא באופן מפורש. וניתן להשכיל כי 'הכל זמני'. הכל מצב של: 'כמעט' והלא שם הספר – "כמעט".

ומוטב כי נזכור זאת גם בהמשך. כנגד, נמצא בספר שירים: עוטים דוק ערפילי, ומופשטים 'כציור' אשר ידי המשורר לא נרתעו מלהביען, במסגרת חיפושיו אחר הפשר.

באם נשוטט בין דפי הספר במלוא הריכוז, נבחין בעוצמת 'שלד' השיר הנחשף בלבוש מילים מְחיות ומתסיסות, לצד שפע אקזוטי מסקרן (ע' 21)..."אֲנִי כְּמוֹ דָוִּד הָרוֹאֶה אֶת בַּת-שֶׁבַע"...//..."כְּמוֹ כַּדוּרֵי כַּסְפִּית זְעִירִים/מִתְפָּרְקִים לְעוֹד וְעוֹד כַּדוּרִים/עִם כָּל מַגָּע זָר,/כְּהִתְרַבּוּת הוֹרֶסֶת שֶׁל חוֹמֶר/בִּלְתִּי נִיתָּן לְהַשָׂגָה"...

כוונת המשורר לפרק אותנו מנשק החשיבה השבלונית, הוא מעוניין כי נמריא מעט, מעבר למה שרואות העיניים ונהפוך ליצירתיים. שכן, האפשרויות אינו מוגבלות והכיוונים רבים לאין ספור. בהחלט, אם כבר מטעימים אותנו בכך, כדאי ליטול לעצמנו קוד זה בשימת לב, ולנסות כוחנו...

האם מפני 'הלילה' יש לפחד? או שמא 'הלילה' מהווה אמצעי למשורר ללבות את זיק התקוות הבהירות, כדי שיוכל לרתום אותן אל ארכובות 'הדמיון' ולנסוק הלאה מזה, אל מחוזות הדמדומים המאוחרים.

במחוזות הרחוקים והחשוכים, יוכל למדוד רגעי עצב, מול רגעי שמחה – אשר נחקקו היטב בזיכרון ולאמוד, ללא כחל וסרק את המסע ההמשכי של חייו (ע' 7): ..."מֵאֲחוֹרֵיךָ מִתְאַבְּנִים הַבָּתִּים אוֹתָם עָזַבְתָּ,/בָּהֶם טְמוּנוֹת פְּצָצוֹת שֶׁלֹּא הִתְפוֹצְצוּ"...//..."וְכָל זֶה כְּאֶבֶן שֶׁנִּתְגַּלְּתָה בֶּחָצֵר/וְאִישׁ אֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם פְּרִי יָדֶיהָ שֶׁל/כְּמִיהָה חוֹלֶפֶת הִיא,/ אוֹ אוּלַי הַגְּשָׁמִים הַפָכוּהָ/לַעֲדִי"...

והשורות הללו, הן פתח לשורות המובאות בשיר אחר (ע' 13): ..."צֵל אִילֶּם כְּשֶׁל רֵיחַ פִּיחַ שֶׁהֵבֵאתִי מִן הֶעָבָר/נָעוּל בִּי כְּרַחָשׁ הַקְּרִיעָה בַּחֻלְצָה"...//..."וּמַשֶׁהוּ נָעוּל בִּי,/אוּלַי הַהֶדֶף הַטַּמוּן מִתַּחַת לְאַבְנֵי נַפְשִׁי"...

בניית היצירות בספר שכאן, דומה למסע טרפז של פעלולן בקרקס, אשר מכיר את הסכנות העורבות לו, ולמרות זאת אינו נרתע בבחירת האתגר: 'להתהלך על חבל דק'. יתכן שבבוחנו עמידתו במצבים מסוכנים הוא מתחשל.

(ע' 10): ..."גַּם מִן הָאוֹר שֶׁקָּרַב עַד כִּמְעַט נְגִיעָה נַסְתִּי/כְּאָסִיר מְשֻׁחְרָר שֶׁאֵינוֹ נִתָּן  לִגְמִילָה/וְהִתְחַלְתִּי לֶאֱהֹב אֶת מַצַּב הכִּמְעַט הַזֶּה"...

אנדרי פישהוף נכלל בין משורריה וסופריה הבולטים של רומניה, ארץ מוצאו ואשר לאחרונה נקרא להגיע לשם על-מנת לקבל את אות משורר הכבוד ליצירותיו המפורסמות. עוד בעלותו לישראל, זכה להכרה ולפרסום ספריו בהוצאות ידועות כמו "עקד", ו"הקיבוץ המאוחד" ולהיכלל עם יצירותיו בכל כתבי-העת המוכרים בארץ ככותב מן השורה הראשונה. הנה על-כן מרגש בעיני לקרוא בשורותיו, המדברות בגובה העיניים, את המשפטים (ע' 30):..."אֲנִי כְּמוֹ נוֹסֵע אֶל חֵיק בָּמָה אֵין סוֹפִית"...//..."וּבְתוֹךְ תַּפְאוֹרַת הָאָרֶץ אֲנִי נָע/אֶל הָעֹמֶק הַבִּלְתִּי יֵאָמֵן שֶׁל נַפְשִׁי"...

מה רוצה המשורר להביע כאן, אולי את ההתדיינות האין סופית עם ה'אני' הזועק - את הנחיצות הפראית והבלתי מרוסנת אשר נדרשת ממנו להבאת 'הרעיון' והפיכתו לשיר?!

או שמא, בשל היותו יוצר רב-גוני שכתיבתו (במספר שפות) מערערת שלוותו הפנימית ומביאה לשאלה - באיזה שפה הוא 'חושב'? באיזה שפה הוא 'יכתוב'?

או האם מה שמציק לו באמת, הוא החיפוש המתמיד אחר 'קרקע בטוחה'? אבל מהי קרקע בטוחה???

מכאן, ככל הנראה אין מנוס מלרשום תשובותיו לשאלותי, והרי שורותיו (ע' 27): ..."גַּם אֶת שִׁירִי אַל תְּפָרְשִׁי אַחֶרֶת מִשֶׁהֵם,/מִילִּים מֻפְתָּעוֹת זוֹ מִזּוֹ,/אוֹתָן הִפְגַּשְׁתִּי כְּמוֹ שַׁדְּכָן קוֹֹסֶם,/שֶׁנוֹתַר בּוֹדֵד לָעַד"...

בעקיפין, ניתן גם לקשר רגעי 'שפל' רבים, ב'בדידותו' של המשורר, הנעוצים לעיתים בהלך 'מצבי רוחו', כשהוא מתעמת עם תחנת ה'ביטחון' הסמוי מעין, אשר מהוה לא אחת הצלחה מרקיעה. או מכשול מרעים (ע' 38): ..."כְּמוֹ אֲרִיגָה בִּלְתִי נִגְמֶרֶת/מוֹלִיכוֹת אוֹתִי הַדְּרָכִים שֶׁבִּי/אַחַת אֶל רְעוּתָה"...//..."כִּי הַדְּרָכִים מוֹבִילוֹת אוֹתִי זוֹ אֶל זוֹ/וְהָאָרִיג מִסְתַּבֵּךְ בֵּין קֶשֶׁר לְקֶשֶׁר,/בֵּין חוּט לְחוּט"...

להדגמת הנאמר לעיל, נוסיף את המשפט שרשם (ע' 58)... "הַסֵּפֶר הוּא אֹסֶף כְּלֵי נֶשֶׁק"...//..."הַאִם כָּתַבְתִּי אֶת כָּל זֶה – אֲנִי שׁוֹאֵל וְרוֹעֵד כְּאֶבֶן הַמְדַלֶּגֶת עַל פְּנֵי הַנָּהָר"...

ועתה, צא ולמד לאן אנדרי פישהוף עוד מסוגל להוביל אותנו במארג מדהים של קריאה בעולמו, אשר למעשה דומה במאוד גם לעולמם של יוצרים אחרים. אך המייחד אותו הקלילות ה'כמעט' בלתי אפשרית ממנה הוא שולף אוצרות בל יאמנו, והיכולת הבלתי מעורערת לדלותן מלוא חופנים, ולהניחן לנגד עיננו במלוא הצלילות שבחוויה הפנימית וקשר העין עם הבועה החיצונית.
לדוגמא (ע' 18): ..."א. כִּי לִקְרֹא שִׁיר פֵּרוּשׁוֹ לַעְצֹר מִלֶּכֶת"...//..."ב. טִפּוֹת נְשִׁימָה הַהוֹפְכוֹת לְפֶתַע לְבָרָד"...

C כל הזכויות למאמר זה, שמורות לאדלינה קליין, מייסדת ועורכת בימת הספרות הפומבית: "על חוד העט", ת.ד.9516, ירושלים 91094

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר