אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

על חיי המשפחה של השכינה


התמונה של משה גנן
תאריך פרסום קודם: 
27/10/2008
מחבר: 
משה גנן

השכינה היא חברתו-לחיים של האלוהים.

האלוהים, כידוע, הוא מלך מלכי המלכים.
 
למה הדבר דומה? למלך בשר ודם החי בארמונו לבדו, ולבו יוצא אל אשת חיק. במי הוא בוחר? בשכינה, כמובן.

מתואר  ירח הדבש ביניהם. האגדה מספרת:

"[דומה הדבר] למלך שקידש את מטרונה ואמר: מבקש אני לראותה. כיון שראה אותה התחיל משבחה ומקלסה:  הה"ד: [=הדא הוא דכתיב, =זה מה שאומר הכתוב). "זאת קומתך דמתה לתמר". "גם היא אמרה: 'רוצה אני לראותו'. כיון שראתה אותו התחילה בקילוס שקילסתו:  'חכו ממתקים וכולו מחמדים)  מדרש רבה שיר השירים פרשה ו פסקה ו. ואין צריך לומר כי כאן  מטרונה היא השכינה. ואין צורך לומר כי מטרונה היא  צעירה).

מי היא מטרונה זו? נצטרך לעיין בדבר בהמשך. אלא שעתה אין אנו  עוסקים  בשאלה מי היא אלא מה דמותה של   אישה  זו, אצילה רומית,   באגדה.

אהבה רבה שוררת בין בני הזוג אם כן עוד מראשית נישואיהם. במובאה לעיל מתוארת פגישתם הראשונה: נראה כי הם לא ראו זה את זה כלל בטרם  נתארשו.  נוכל לתאר, מה רבה הציפיה ומה רבה שמחת הגילוי.
 
כיון שנישאו, ברור הוא  שהמלך נתן לכלתו את כְּתֻבָּתָהּ, כמנהג גבירין יהודאין בקושטא. הכתובה תהיה מִשְׁעֲנָהּ ונחמתה גם בימים קשים שעוד עתידים לבוא עליה.

 משל למה"ד? (למה הדבר דומה?)  למלך שנשא מטרונה וכתב לה כתובה מרובה ואמר לה: כך וכך חופות אני עושה ליך כך וכך ארגוונות טובות אני נותן ליך. הֵנִיחָהּ המלך והלך לו למדינת הים ואיחר לשם [השתהה מלחזור].  נכנסו שכנותיה אצלה והיו מקניטות אותה ואומרות לה:  הניחך המלך והלך לו למדינת הים ושוב אינו חוזר עליך. והיתה בוכה ומתאנחת. וכיון שנכנסה לתוך ביתה פותחת ומוציאה כתובתה וקוראת ורואה בכתובתה: כך וכך חופות אני עושה, כך וכך ארגוונות טובות אני נותן לך.  מיד היתה מתנחמת.  לימים בא המלך. אמר לה:  "בתי," ) שנא' במדרש רבה בראשית פרשה פד פסקה כא:  …” אין אדם נמנע מלקרוא לחתנו בנו ולכלתו בתו, וכנראה לא כל שכן לאשתו".  "אני תמה:  איך המתנת לי כל אותן השנים"?  אמרה לו: " אדוני המלך,  אלמלא כתובה מרובה שכתבת ונתת לי - כבר איבדוני שכנותי. כך עובדי כוכבים מונין [=מלשון הונאה]  את ישראל ואומרין להם:  אלהיכם הסתיר פניו מכם וסילק שכינתו מכם:  עוד אינו חוזר עליכם. [לשון נקייה לאמר: והוא אינו חוזר אליכם עוד].  והן בוכין ומתאנחין.  וכיון שנכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות וקורין בתורה ומוצאין שכתוב (ויקרא כ"ו ט): 'ופניתי אליכם והפריתי אתכם ונתתי משכני בתוככם והתהלכתי בתוככם'  - והן מתנחמין.  למחר כשיבא קץ הגאולה אומר להם הקב"ה לישראל: 'בני, אני תמה מכם: היאך המתנתם לי כל אותן השנים?' והן אומרים לפניו: רבש"ע, אילולי תורתך שנתת לנו,  כבר אִבְּד[וּ]נִי[וּ] האומות.  לכך נאמר:  'זאת אשיב אל לבי':  ואין 'זאת' אלא תורה,  שנא' (דברים ד') וזאת התורה. וכן דוד אמר (תהלים קי"ט צב): 'לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי: על כן אוחיל לו' (ספר איכה פרק ג כד:  "חֶלְקִי יְהֹוָה אָמְרָה נַפְשִׁי עַל כֵּן אוֹחִיל לוֹ").  ומייחדים שמו שתי פעמים ביום ואומרים (דברים ו' ד) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד (מדרש רבה איכה פרשה ג פסקה ז).
 
דרשה זו היא נגד האומות, נגד הנוצרים, שטענו כי הם ירשו את ישראל גם בחיל גם בכוח. ישראל היא חלשה, נוצחה, אלהים עזב אותה ונסע למדינות הים.  מטרונה, - היא ישראל -  מביטה בכתובתה,  היא התורה,  ושואבת  אמונה.

ואמנם יש וחייה של מטרונה עם המלך  מתנהלים על מי מנוחות, בהרמוניה מושלמת: היא מתוארת כמשוחחת עם המלך בנחת,  במעין אחדות נפשית שאסור להפריע לה, שחטא להפריע לה:

א"ר יוחנן: בנוהג שבעולם - מלך ומטרונה יושבין ומסיחין זה עם זה: מי שבא ומכניס עצמו ביניהם אינו חייב מיתה? כך  השבת הזו בין ישראל ובין הקב"ה,  שנאמר (שמות לא) "ביני ובין בני ישראל": לפיכך כל עובד כוכבים שבא מכניס עצמו ביניהם? ( מדרש רבה דברים פרשה א פסקה כא.)
 
 במשל זה המלך  - כבדרך כלל - הוא הקב"ה והמטרונה היא השבת.  ונראה כי הכוונה לעכו"מ שהיו מפריעים לבני ישראל לקיים את השבת כהלכתו.

ועוד משל בו מטרונה היא השבת:

רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אומר: משל למלך שהיה נכנס למדינה והוציא כרוז ואמר: כל אכסניין שיש כאן לא יראו פני עד שיראו פני מטרונא תחלה.  כך אמר הקב"ה : בני, לא תביאו לפני קרבן עד שתעבור עליו השבת שאין שבעה בלא שבת ואין מילה בלא שבת (מדרש תנחומא אמור פרק יב. וראה בדומה בפסיקתא דרב כהנא - פסקא ט אות י)
 
המלך סומך עליה, היא תופרת לו בגדי מלכות ומכינה לו ארוחות: מוצאים אנו אפוא, שהמלך אוהב את מטרונה, אוהב את דמותה ומשבחה: ואף מעלות רוחה אינן נעלמות ממנו. ובצאת המלך למסעותיו, לבה אליו שוקק: אליו ולא אל בניה או אל כלותיה דווקא: כנאמר,  "[משל] למטרונה שהלך המלך בעלה ובניה וחתניה למדינת הים.  ובאו ואמרו לה: 'באו בניך.' אמרה: 'מה איכפת לי, תשמחנה כלותי'.  כיון שבאו חתניה, אמרו לה:  'באו חתניך'. אמרה:  'מה איכפת לי, תשמחנה בנותי'. אמרו לה: 'בא המלך בעלך!' אמרה: 'האי חדותא שלימה! חדו על חדו! [זו שמחה שלמה! שמחו, שמחו!] כך לעתיד לבא באין הנביאים ואומרים לירושלים (ישעיהו ס ד): 'בניך מרחוק יבואו': והיא אומרת להם: 'מה איכפת לי?' (שם) 'ובנותיך על צד תאמנה': אמרה: 'מה איכפת לי?' כיון שאמרו לה (זכריה ט ט): 'הנה מלכך יבא לך, צדיק ונושע הוא',  אמרה: 'הא חדותא שלימה!'  דכתיב (שם) 'גילי מאד בת ציון!' וכתיב (שם ב) 'רני ושמחי,  בת ציון!' באותה שעה היא אומרת (ישעיהו סא י): 'שוש אשיש בה' תגל נפשי באלהי"'. (מדרש רבה שיר השירים פרשה א פסקה ל)

ובמשל זה הנביאים הם המבשרים, מטרונה היא כנסת ישראל והמלך הוא הקב"ה.

  מטרונה נותנת לבעלה, אִישָׁהּ  מתנות יקרות, והוא  מפנה מלפני צעדיה מכשולים, מהומות, עקרבים ונחשים[1].

"אמר רבי אלעזר בן פדת בשם רבי יוסי בן זמרא: 'כשהיו ישראל נוסעין, היה הארון מקדים לפניהם, והיו שני ניצוצות של אש יוצאות מתוך בדי ארון והיו שורפין לפניהן את הנחשים ואת העקרבים והורג שונאיהם של ישראל. משל למה הדבר דומה? למלך שהיה מהלך עם מטרונא והיה מקדים לפניה בשביל השונאין והיה הורגן".
 
במשל זה המלך הוא ארון הברית, מטונימיה של הקב”ה, ומטרונה היא ישראל.

כבוד רב  שורר בין המלך למלכתו, ומצד המלכה  רוב יראת פנים.  בעוברה לפני המלך,  היא אינה מעזה להביט בו והיא  מצמצמת פניה:

"אַתָּה אֶל רֹאִי. אמר רבי אייבו אתה הוא רואה בעלבון של עלובין … אר"ש (אמר רבי שמעון) בר נחמן, משל למטרונה שא"ל (שאמר לה) המלך: עברי לפני. עברה לפניו והיתה מסתמכת על שפחתה וצמצמה פניה ולא ראתה המלך והשפחה ראתה[2].”

[1] סיפור זה נשמר רק בילקוט שמעוני במדבר – פרק י – רמז תשכט, ואין לה מקבילות במדרשים.
[2]מדרש רבה בראשית פרשה מה פסקה י.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר