אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

פועה שלו-תורן / נשמת הדברים


התמונה של אדלינה קליין
תאריך פרסום קודם: 
26/09/2008
מחבר: 
אדלינה קליין

"נשמת הדברים"/ פועה שלו-תורן (הוצאת יבנה, ת"א)

תיאור מימדי 'הזמן' בשירה שכאן, מובא בדקדקנות מתמטית הנקייה ממשפטים נדושים.

ניסוחיה הייחודית והבלעדיים של המשוררת שלו-תורן פותרות לא אחת, אמת החבויה אי-שם עמוק במבואות התת-מודע. לא רבים הם יחידי הסגולה אשר מסוגלים להצביע ולומר כי התמודדו בסוגיות הללו שהיא מעלה בספרה, בכזאת שלמות בשלה.

המשוררת מפליאה בצבעי המים הזכים והבהירים אשר לה, לבטא את השיר: "הזמן האבוד" (ע' 47): ..."אֲנִי דוֹאֶגֶת לְפִי – רוּח-הַזְּמַן – הַזֶּה/וַאֲנִי אוֹהֶבֶת לְפִי חֻקֵי-הַזְּמַן-הָאָבוּד/הַזְּמַן הָאָבוּד שֶׁל אֲבוֹת-אֲבוֹתַי/זוֹרֵם בִּרְגָעַי, בְּעֵינַי בְּפָנַי"...

'הקיום' הקוסמי של מעגל דברים זה, אינו נרשם בסתם. המשוררת דבקה בנוסחה שכאן בכל השירים המובאים בקובץ. התיאורים, דקדקנים וניתנים במיצוי ובתמצות מרבי. השקט הפנימי - זורם כבאריגה סינית עתיקה המגולגלת בשימת לב הזרויה שלווה ורוגע. ראה (ע' 49)

"בְּבֵית-יַלְדוּתִי": ..."וּכְבָר אֵין פְּסַנְתֵּר בְּבֵית-יַלְדוּתִי,/אַךְ רִצְפָּתוֹ עוֹדֶנָּה צִיּוּרִים צִיּוּרִים"...

ובמשפט אחר בשיר: ..."בְּבֵית הַדְשָׁאִים אֲשֶׁר לָאָדָמָה,/וְהַכְתָלִים שָׁם, עוֹדָם חוּמִים וִירֻקִים/ וְהַתִּקְרָה-כְּחֻלָה"... 'הניגון' מורגש היטב, ואף חשים בצלילים ובבשמים ספונים של הזמן.

לסרוגין, מתעוררים אל תיאורים תיעודיים לשמם ראה השיר (ע' 57): "פֶּרַח לָבָן צָהֹב":  ..."וְתֵבוֹת הַמִכְתָּבִים בַּשַׁעַר הֶחָלוּד/רַבּוֹת כְּאֶשְׁנַבִּים בְּשׁוֹבָךְ עָזוּב"...

מאותן תיאורי הבית בו גדלה בילדותה מגיעה המשוררת עד ל'שער הגן' –

ו'החרישה' עמוקה ונוגעת בפרטי פרטים ואינה פוסחת על מאום.

ניצנים קטנטנים מצביעים על 'תחרות' עדינה וקטיפתית, כמעט בלתי מורגשת, העוברת דק דק, בין החי והדומם (ע' 32) "אִיגֶּרֶת": ..."לְאַט לְךָ שׁוּלֵי מַעֲטֶפֶת מוּפֶזֶת/פֶן תִּקְרַע תַשְׁחִית, בְיָד חוֹפֶזֶת/לֶטֶף אֶצְבָּעִי בָּה עוֹד רוֹטֵט"... או דוגמא נוספת (ע' 43) "מְלוֹא הַסֵּפֶל": ..."וּבְטֶרֶם אֶתֵּן הַסֵפֶל עַל כַּפְךָ/בִשְׂפָתַי הָאוֹהֲבוֹת/ מִשׁוּלֵי הַסֵפֶל נֵטֶף קָט לָגַמְתִּי"... וכל הגלים מביאים לניגון אמין ומושלם.

ה'אני' הניבט מדמות האישה הנאהבת והאוהבת אינו כדימוי המוכר לכולם - "השולט והנשלט". ה'אני' שכאן, ניבט במראה של כמעט 'אגדה'. ואותה 'אהבה', שאין בה די כדי להכיל מומנט אחד, מצוי בכל 'ספל', בכל 'תחרה', ובכל פריט דומם. בכל צומח, בכל חי, ובכל דימוי שלא יעלה על הדעת.

'האהבה' צומחת ביתר שאת, בשל 'החופש' שבידה. כך היא נוסקת ומגיעה לכל מקום ובד בבד היא גם יכולה לשוב אל בחיר ליבה, עם כד מלא ערגה ונתינה ולומר "שִׂימֵנִי עַל לִבְּךָ" (ע' 12): ..."שִׂימֵנִי עִם כָּל הַדְּבָרִים/שֶׁנּוֹטְלָם יוֹם יוֹם הָאָדָם/הָאֲוִיר וְהַמַיִם וְהַלֶּחֶם הֶחָם./עִם כָּל הַמִּילִים הַקְטַנּוֹת לֹא נֵדַע רֵאשִׁיתָן/עִם כָּל הַתְּשׁוּקוֹת הַגְּדוֹלוֹת/לֹא נֵדַע אַחֲרִיתָן/מִתַּחַת לָעוֹר בַּדֹּפֶק הַחַם/שִׂמֵנִי בְּלִבְּךָ חוֹתָם".

בספר "נִשְׁמַת הַדְבָרִים" יש אמת פנימית ואמת חיצונית התואמות זו את זו היטב.  המשוררת שכאן, אשר חיה מתוך ספרה את ציוריות השירים שכתבה כאגדה, איירה אותן -  באותן דימויים.

מילותיה אמינות ואותנטיות. האיורים, פרי רישומיה באים בצללים חזקים, חלום מול מציאות, והם 'מתבהרים' בהתאם לדמויות. 'דמותה' שלה', ברורה וגלויה.

אותה דמות ערטילאית שבספר, מקבלת מימד מציאותי: חיה ונושמת ומהלכת בין הבריות ב'כפפה'; ב'שמשיה'; ב'שמלת מלמלה'; וב'פרחים השזורים בשערה'. והנה, אין כל קו מפריד בין המציאות לבין הכתוב (ע' 39): …"מֵעֵבֶר לְכָל הַמַחְלָצוֹת/נוֹשֶׁמֶת הָאֱמֶת לְלֹא מְלִיצוֹת./וְנִשְׁמַת הָאֱמֶת אֲשֶׁר לַדְּבָרִים/ עֵירֻמָּה וּבָרָה-כְּתִאֹם הָאֵיבָרִים"...

C כל הזכויות למאמר שמורות לאדלינה קליין, מייסדת ועורכת בימת הספרות הפומבית: "על חוד העט", ת.ד. 9516, ירושלים 91094

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר