אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ביער הכרמל שלי / עדה אהרוני


התמונה של אדלינה קליין
תאריך פרסום קודם: 
25/09/2008
מחבר: 
אדלינה קליין

"ביער הכרמל שלי" עדה אהרוני (הוצאת לירית-לחמן – חיפה 1993)

"הביט לשמאל, הביט לימין והעדיף להישאר זקוף"

שירתה של המשוררת עדה אהרוני מוצאת ביטויה בהכוונה רצונית עשויה היטב.

הכתיבה ממריאה בטבעיות, נוחתת מעת לעת להפסקת ביניים, וממשיכה וסוחפת את הקורא במשיכה עצומה לפישוט מחשבה ולמיצוי גבולות מרבי של המציאות ושל הדמיון כאחד.

'משחקי' המילים בשירתה מזכירים באיכותם את משחק השחמט ובאם לביטוי באמצעות שחקנים מובילים שהם ה'מצוי' ו'הרצוי'.

בשיר "נשימה" (ע' 63), נמצא ביטוי מלא לכיסופי הנפש. משל למה הדבר דומה? לאותו מפתח החודר מבעד למנעול הדלת שתחילתו באיטיות והססנות, וסופו שהמפתח מסתובב ופותח את הדלת אל פנים הבית. והרי פתיח השיר: ..."נִכְסֶפֶת לִנְשׁוֹם/מְלֹא עוֹמְקִי/מְלֹא רֵאוֹתַי/כָּל הַזְּמַן/לֹא בִּנְשִׁימוֹת מְסַחְרְרוֹת/נֶעְתָּקוֹת"...

ברור שלתוכן כזה מחייבת המציאות לתת הסבר: ..."זֶרֶד חָלוּשׁ /לוֹמֵד לְהִסְתַּתֵּר /בְּצַוָאר חָנוּק / הַנִּדְקָר מִמִּלִּים / מַבָּטִים חוֹדְרִים /בִּרְחִיפָה סְמוּיָה /פְּנִימָה הַחוּצָה /חֲצִי רֵאָה/הַפּוֹחֶדֶת פֶּן תִּשָּׁמַע"... בבית האחרון בשיר אנו פוגשים בגרות ובשלות עקב חקירת פנים הנפש, והבנת הצרכים הבסיסיים המחזקים את המשוררת מפגיעות יתרה. והפעם, מ'חוסר האונים', עמו התאמתנו בבית הראשון , נתקלים אנו בשאיבת עידוד מהבעת אותם הכיסופים עצמם, אך בלבוש שונה. ההבעה כעת אחרת. 'הנשמע', אינו עוד 'קול חלוש'... יש כאן עוצמה הנעוצה ב'ביטחון' נבנה:

..."נִכְסֶפֶת לִנְשׁוֹם/בִּמְלוֹאִי/בִּגְמִיעוֹת גְּדוֹלוֹת/דֶּרֶךְ כָּל תָּאַי/כָּל עֲנָפַי/כָּל חַיַּי"...

בשיר אחר: "כלים קטנים בהונג קונג"(ע' 9), כותבת המשוררת: (א) ..."אַת יְכוֹלָה לִבְחֹר/מַטְעַמִּים רַבִּים /בְּכֵלִים קְטַנִּים/כְּכָל שֶׁתֶּאֱוִי/אַךְ זִכְרִי עֲבוּר כָּל כְּלִי רֵיק/תְּשַׁלְּמִי"... (ב)..."אֲנִי מַמְשִׁיכָה לְשַׁלֵּם/עֲבוּר כָּל/כְּלִי/רֵיק"...

וה"כלי" במקרה שכאן, משמש מוטיב חזק לפירושים אחרים לצורך השאילה עצמה.

המצוי והרצוי, המציאות והדמיון, הם סימני שאלה שנזרעו בדרך ומביאים אותנו לפן נוסף של השלכות בשליטה. הדמיון פועל כאן גם בכיוון של הפיכת עצמים דוממים כמו 'כלים' לאמנות חיה ונושמת. הבחירה ניתנת, אך על בני אנוש לדעת כי יש לשלם מחיר על כל עשייה שאינה מושלמת.

ובשיר "ביתך" (ע' 46), שוב מופיעים ה"כלים": ..."הִצַעְתִּי לְךָ אֶת לִבִּי כְּאָח/יָדַי כִּכְפָפוֹת/לְחַמֵּם גּוּפְךָ/אָזְנֵי כְּכֵלִים/לְמִלּוֹתֶיךָ הַחֲבוּיוֹת". ובשיר: "נשואי השירה והמדע"(ע' 15), 'המדע' אומר 'לשירה' :(א)..."שְׁנֵינוּ רוֹצִים לַחְדֹּר אֶל הַמַּמָּשׁוּת/לַחְקוֹר תּוֹפָעוֹת מֵעֵבֶר לַשֶׁטַח"... אך 'השירה' טוענת: (ב)..."אַתָּה סוֹגֵד לְאֵלַת הַהִגָּיוֹן/אֲנִי סוֹגֶדֶת בְּמִזְבַּח הַדִּמְיוֹן". המשוררת מנסה לגשר בין הקצה האחד עם הקצה האחר, ואינה יודעת כיצד. אך, למרות הקשיים, בין 'השירה' ו'המדע' רב המשותף. 'המדע' טוען: ..."שְׁנֵינוּ מִשְׁתַּמְשִׁים בְּשָׂפָה/לקוֹמוּניקַצְיָה"... הדברים נשמעים ממשיים היות ובתוכם אמת פנימית, העוגן ויישור הקו הוא אכן בקומוניקציה. כאשר 'השירה' משתכנעת (ר' בהמשך השיר): ..."בְּחִיוּךְ הוֹשִׁיטָה אֶת יָדָה;/וְדֶרֶךְ שַׁעֲרֵי הַפֶרְסֶפְּצְיה/בְּהִגָּיוֹן וּבְדִמְיוֹן/בִזְרוֹעוֹ צָעֲדָה"... בהמשך היצירות, המשוררת באה אלינו עם אותם האלמנטים של 'המצוי' ו'הרצוי' הבה נתרכז בשיר: "מתכת וסגליות בירושלים" (ע' 62), ההיתקלות היא למציאות קרה, תוצר העידן המודרני שעניינו בכלי מלחמה ושמד. את אותו האדם המתכתי, המשוררת שואפת להחזיר אל הבראשיתיות, וכך היא רושמת: (א) ..."לָמָּה הָאָרָד/בְּמַבַּט עֵינֶיךָ"?... (ב)..."חָפַצְתִּי כִּי אֶזְרַע/סִגָּלִיוֹת בְּנַקְבּוּבִיּוֹת עוֹרְךָ/רֵיחָם כִּי יַתִּיךְ/מַתַכְתְּךָ בְּשְׁלִּי./חָפַצְתִּי כִּי אָשִׂים/בְּכַפוֹת יָדֶיךָ אֶת יְרוּשָׁלַיִם"...

סימני הדרך בשירה זאת מתבהרים תוך כדי סלילת השבילים במבוך. יש כאן לבד מהתנגשויות פנימיות וחיצוניות שבין עולם 'הדמיון' לעולם 'המציאות', גם מבט חודר בהשקפות הומאניות מוצקות. למשל בשיר "זקוף"(ע' 61): ..."כִּבְאֹרַח פֶּלֶא/נֶחֶלְקוּ הַיְלָדִים/לְאֵלֶה שֶׁגַּבָּם כָּפוּף/וְאֵלֶה שֶׁזָחֲלוּ עַל אַרְבַּע"...// ..."לְבָד מֵאֶחָד יוֹצֵא דֹּפֶן/שֶׁעָמַד עַל שֶׁלּוֹ, הִבִּיט לִשְׂמֹאל, הִבִּיט לְיָמִין,/וְהֶעֱדִיף לְהִשָּׁאֵר זָקוּף"...

פה הועמד הילד כאשיות אותנטית מרכזית ואיתנה העומד על דעתו, באמצעות צירי מחשבה ותבונה החובקת אידיאה אשר ראשיתה ואחריתה 'שלום'.

בדרך, פוגשים שתי דמויות דומיננטיות משחקות תפקידים ראשיים בחייה של המשוררת והם: סבה ואביה.

הבה נציץ אל עולמם של הסב והאב הקשורים שורשית , הן לנכדה והילדה, והן אל העם היהודי, היושב בגולה, אשר זיקתו לארץ האבות. ככתוב בשיר המוקדש לסבה "מפַפוּ לעִדָּן" (ע' 38): ..."אַתָּה פַּפּוּ/שֶׁנּוֹלַדְתָּ בַּמֵּאָה הַתְּשַׁע-עֶשְׂרֵה בְּיָפוֹ,/יְהוּדִי נוֹדֵד בַּגּוֹיִים"... //..."נֶכְדָּתְךָ בְּמַשְׂאַת הַנֶּפֶשׁ/שָׁבָה אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל"...//..."עִדָּן הִגִּיעַ/סוֹגֵר מַחֲזוֹר מְקוֹרָם/שֶׁל חֲמֵשֶׁת הַדּוֹרוֹת/מִיָּפוֹ לְחֵיפָה"...

וכדי להעצים את השורשיות של מחזור הדורות אשר התאחדו במולדת, היא מציירת תמונת "ממתק" נמס ב"שקד" איתן (בהמשך השיר), בפסוק הבא:

..."הַפַּעַם פַּפּוּ/לֹא בְּקֻפְסָה מְשֻׁנֶּצֶת בִּסְרָטִים מִגְרוֹפִּי/מַרְכֻּלְתָּהּ שֶׁל קָהִיר,/פִּתְפּוּתֵי מַמְתַקִּים נְמַסִּים/עִם אֱגוֹזֵי חֲמַקְמַק,/כִּי אִם גַּרְעִינֵי שְׁקֵדִים שֶׁקְּלִיפָּתָם אֵיתָנָה,/שָׁרְשֵׁיהֶם פֹּה נִטָּעוּ/בְּאֶרֶץ הַבְּחִירָה – הַפַּעַם לָעַד,/לָעַד פַּפּוּ"...

ובשיר אותו הקדישה לאביה "שבוע ירוק" (ע' 34) היא רושמת: ..."שָׁבוּעַ יָרֹק/מִבַּעַד רִקְמַת הַתַּחְרָה/שֶׁל זִכְרוֹנִי/שָׁבוּעַ יָרֹק/הַמַּשְׁלִיךְ אֶת נִיחוֹחוֹ/מְגֻלְגָּל כְּגַל פְּנִימִי/בִּמְעַרְבֹּלֶת/שָׁרְשֵׁי יֵשׁוּתִי"...//..."'שֶׁיִהְיֶה לָךְ שָׁבוּעַ יָרֹק'!/הָיָה מְבָרְכֵנִי אָבִי/בְּחָזְרוֹ מִבֵּית-הַכְּנֶסֶת הָרָאשִׁי/ 'שַׁעַר הַשָׁמַיִם'/בִּרְחוֹב עַדְלִי"...//..."מִי יִתֵּן לִי/שָׁבוּעַ יָרֹק/כְּרֵיחָן רַעֲנָן/עַכְשָׁיו שֶׁאֵינֶנּוּ?/עַכְשָׁיו שֶׁ'שַׁעַר הַשָּׁמַיִם'/נִסְגַּר?"...

שיר זה נכתב ב-1967, כשאביה של המשוררת נפטר. רק שתים עשרה שנה, לאחר השלום עם מצרים, נפתח שוב שערו של בית הכנסת "שער השמים" בקהיר, בו אביה נהג להתפלל. הברכה היפה: "שיהיה לך שבוע ירוק", היא ברכה יהודית-מצרית, ויופיה המיוחד בכך, שהאב מפציר בבתו לא לשמור את השבוע הירוק, סמל ליצירתיות ולצמיחה, רק לעצמה, אלא להחזירו "כולו פורח ומבשׂם" לעולם כולו... וכך היא אכן עושה בספר יפה זה.

בשיר המפוכח: "משחקים" (ע' 43) רושמת המשוררת עדה אהרוני: ..."הֵרַמְתִּי אוֹתְךָ לְפִסְגַּת/הַסֻּלָּם, שָׁם לְמַעְלָה עִם נִשְׁמָתִי/וְהַשֶּׁמֶש/אַךְ לֹא הִתְחַמַּמְתִּי"...//..."לְגַבֶּיךָ הָייתִי אֵי-שָׁם/בַּשְּׁלַבִּים הַאֶמְצָעִיִים מְשׁוּלָה לִסְרָטִים וּמִשְׂחָקִים"...//..."אַךְ לֹא עוֹד/אֲנִי הִתְאַמְתִּי מַאֲזָנַי/שֶׁיַּתְאִימוּ לְשֶׁלְּךָ אֲנִי מוּכָנָה לַמִּשְׂחָק:/הֲלֹא מִשְׂחָקִים הֵם כֹּה מְשַׁעַשְׁעִים – אַךְ "הִזָּהֵר פָּתַחְתִּי בְּמִשְׂחָק."

ביצירה זאת, עומדת המשוררת במערבולת הזרמים, קושרת קצוות ומסכמת. היא פותחת פתח להתחלות, לאפשרויות, לתחרויות, להעצמה כדי להיטיב עם מעמדה הנחות של האישה. ניתן לחוש את פריצות הדרך למען איחודו של 'המצוי' עם 'הרצוי' בהשגת היעד. היא, המשוררת, למודה וזקופה, לא נכנעת, ויודעת את כל המהלכים והכללים שבמשחק.

ולסיכום, אותו סמל של "שבוע ירוק" שעמד אצל המשוררת בין 'סימן שאלה' לבין 'פסיקה' – הנה עתה, עם 'הבשלות הפנימית' שגילינו ולמדנו כקוראים, פורצת אלינו שירתה, הן 'בפכפוך שוקט' והן 'בעוצמה' אדירה ומבשרת תקוות חדשות המעוגנות במציאות. ו"יער הכרמל שלה", שב ומגלה פניו בכל יופיו ובכל הדרו..

C כל הזכויות למאמר שמורות למחברת אדלינה קליין, מייסדת ועורכת בימת הספרות הפומבית: "על חוד העט", ת.ד. 9516, ירושלים 91094.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אדלינה קליין