אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ראש השנה ומרכבת הדלעת של סינדרלה


תאריך פרסום קודם: 
17/09/2008
מחבר: 
אברהם אופיר שמש

מנהג ישראל, בעיקר בקרב עדות המזרח והמג'רב (צפון אפריקה), לאכול דלעת בראש השנה ולברך: "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שתקע רוע גזר דינינו ויקראו לפניך זכיותינו". במאמר זה נתעכב על אחד הרעיונות הסמליים המלווים נוהג זה – השימוש בדלעת כסמל לגדילה מהירה ולשגשוג.

המקור הראשון הממליץ על אכילת קרא (מין דלעת) בראש השנה נזכר בשני מקומות בתלמוד הבבלי (הוריות יב ע"א; כריתות ו ע"א). בשתי הסוגיות מונה האמורא אביי את הקרא בין ה"סימנים" שיש לברך עליהם בליל ראש השנה כאקט של בקשה לשנה טובה. תיעוד לנוהג זה מצוי גם בספרות הגאונים, שבתקופה הבתר-תלמודית, וכך מסופר על רב האי גאון (939–1038 לספירה), מגדולי הגאונים בבבל:

נמצא באיגרת ר' מצליח בר' אליהו מן צקליה שנכנס על רבינו האיי נ"ע (נשמתו עדן) בימי ר"ה (ראש השנה) ומצאו בא מבית הכנסת ותלמידיו אחריו ומביאין לפניו דלועין… ופשט ידו לדלעת ואמר קרא – קרע גזר דיננו.

לפי מקור זה נהג רב האי גאון לברך על הקרא מבלי לאוכלו, כפי הנהוג היום, משום שהקרא הועלה על שולחנו באופן סמלי בלבד ולא כרכיב קולינארי.

לפי פרשנותו של רבי שלמה יצחקי, (רש"י, צפון צרפת, מאה י"א) נטילת הקרא קשורה לגדילתו המהירה. בפירושו לכריתות ו ע"א הוא כותב:

קרא – דלעת… והני איכא דגדלי מהר ואיכא דמתקי.

רש"י סבור כי גדילתם המהירה של הדלועים מסמלת בראשית השנה את הכמיהה להצלחה ופריון. מוטיב זה אומץ על ידי פוסקי הלכה מאוחרים יותר, כמו למשל רבי יעקב בן הראש (נולד בקולוניא (קלן) שבגרמניה בערך בשנת ה"א כ"ט (1269) ונפטר בטולידו שבספרד בערך בשנת ק"ג (1343), מחבר ספר ההלכה החשוב 'ארבעה טורים' (אורח חיים, סימן תקפג).

מוטיב גדילתה המהירה של הדלעת מופיע בכמה מפירושיו של רש"י. כאן נעמוד על פירושו לפרשת "וזאת הברכה" המתעדת את הברכות שבירך משה רבנו את שבטי ישראל לפני מותו. נקל להבחין כי הברכות שקיבל יוסף מתמקדות בשגשוג נחלתו מבחינה חקלאית:

"וליוסף אמר מברכת ה' ארצו ממגד שמים מטל ומתהום רבצת תחת. וממגד תבואת שמש וממגד גרש ירחים. ומראש הררי קדם וממגד גבעות עולם. וממגד ארץ ומלאה…" (דברים לג, יג-טז).

הפרשנים המסורתיים בימי הביניים התמקדו במשמעותם של שני ביטויים בציטטה זו המיוחסים לשמש ולירח, והקשורים לפי תפיסתם לאופיים של גידולים מסוימים – 'תבואות שמש' ו'מגד גרש ירחים'. רש"י בפירושו לפסוק זה מפרש:

"וממגד תבואת שמש - שהיתה ארצו פתוחה לחמה וממתקת הפירות. גרש ירחים - יש פירות שהלבנה מבשלתן ואלו הן קשואין ודלועין. דבר אחר גרש ירחים. שהארץ מגרשת ומוציאה מחדש לחדש.

רש"י מייחס לשמש תכונה של "מיתוק הפירות", היינו הבשלתם והעלאת רמות הסוכר בהם. באשר לביטוי "גרש ירחים" גם רש"י וגם הרמב"ן (ספרד וארץ-ישראל מאה 13) סבורים שהפסוק מצביע על השפעת הירח על גדילתם של מיני דלעת וקישואים. כלומר, בנחלת יוסף גורם זה היה בעל משמעות, כך שניתן יהיה לאסוף את יבולי המקשאות מהר ככל האפשר. אפשר, שרש"י זיהה במונח "גרש" את הקישואים והדלועים משום הדמיון של צורת הגרש הקשתית לצורתם של חלק מהדלועים. אולם ייתכן כי הגרש כאן בא בהוראה של "יבול חיטה" על פי המונח "גרש"-גריס, היינו פתית של תבואה.

השאלה המתבקשת היא מאין שאב רש"י את דבריו? ניתן לשער שדבריו מבוססים על דברי הספרי דברים (מהדורת פינקלשטין, ניו יורק תשכ"ט, פיסקא שנג, יד): "וממגד תבואות שמש, מגיד שארצו של יוסף פתוחה לחמה ואין לך פירות יפים ומתוקים בעולם אלא הרואים את החמה וכשם שפתוחה לחמה כך פתוחה ללבנה (ההדגשה שלי אא"ש) שנאמר וממגד גרש ירחים". הספרי הוא מדרש תנאים, שזמן כתיבתו ועריכתו מקביל לתקופה היוונית-רומית. על פי זה יוצא שכבר בתקופת המשנה והתלמוד היתה מקובלת התפיסה כי הירח משפיע על גידולים חקלאיים, אולם, כאמור, אין לדעת אם מדובר בגידולים ספציפיים או כלל הגידולים.

יש לציין, כי בניגוד לרש"י מקורות אחרים, יהודים כנוכרים, מציינים כי הירח משפיע על כלל הגידולים, ולאו דווקא על הדלועים. בין המקורות היהודיים נציין, למשל, ר' יחיאל ניסים מפיסה, מחבר 'מנחת קנאות' הכותב: "ומגלגל לבנה כח הצמיחה והגידול אשר הוא שורש לכל הכוחות הטבעיות" (מנחת קנאות, ברלין תרנ"ח, עמ' 55). באותו אופן הגאון ר' אליהו מוילנה (מאה י"ח), מייחס את השפעת הירח שבפסוק "גרש ירחים (דברים לג, יד) על השעורה ולא על דלועים כפי שציין רש"י: "וממגד גרש ירחים: הם שעורים שמתבשלות מן הלבנה בלילה" (אדרת אליהו, ירושלים תשמ"ח, ב (חומש דברים), עמ' 828).

גדילת הדלעת בסיפורת העממית באירופה

גדילת הדלעת באופן מהיר, כמו גם השתנותה היא מוטיב ספרותי בסיפורים אירופאים מרקע נוצרי. מוטיב זה מופיע בסיפור על "לכלוכית" ("סינדרלה") פרי עיטם של האחים גרים. על פי הסיפור מופיעה לעת ערב פיה טובה הדוחקת בלכלוכית להשתתף בנשף העומד להתקיים בארמון המלך. כדי להכשירה לכך משנה הפיה את בגדיה לבגדי נשף וכן הופכת את הדלעת העומדת דוממת בחדר למרכבה. הדלעת גדלה עד הגיעה לממדים מתאימים ואז לכלוכית נכנסת לתוכה ומגיעה לנשף המלכותי. לקורא התמים שאינו מצוי בעולם האמונות האירופאי של המאות האחרונות נראה הדבר כדמיון ספרותי - ולא היא!

אחים יעקב לודביג (1785 - 1865) ווילהלם קרל (1786 - 1859) למשפחת גרים

מחברי הסיפור, האחים יעקב לודביג (1785 - 1865) ווילהלם קרל (1786 - 1859) למשפחת גרים חיו בגרמניה בתפר שבין המאות הי"ח והי"ט. לצד היותם מייסדי מדע הגרמניסטיקה הם לקטו אגדות רבות לקובץ גדול. אגדות אלה, שהן פרי התנועה הרומנטית שפנתה למקורות העבר הלאומי-גרמני, אינן פרי דמיונם של האחים, אלא הם אספו אותן ברובן מפי העם ובמיעוטן מתוך ספרים. על רקע זה מתברר כי מוטיב הפיכת הדלעת למרכבה, ובאותו אופן הפיכת העכברים לסוסים היא מוטיב שהיה רווח בפולקלור העממי באירופה הרבה קודם למאה הי"ח ואגדות אלה אינן אלא עדות היסטורית ספרותית לתפיסה זו. אפשר מאוד כי גדילת הדלעת והפיכתה למרכבה דווקא לעת ערב לפני הנשף המלכותי משמשת אף היא פרט ספרותי הקשור לתפיסות הקדומות באשר לגדילתה בלילה בהשפעת הירח.

יוצא, אפוא, כי גדילת הדלועים בהשפעת הירח הוא מוטיב ספרותי ורעיוני חוצה תרבות שחדר לנוהג היהודי של ראש השנה ולעולם האמונות של עמים נוספים.

ד"ר אברהם אופיר שמש,
המחלקה למורשת ישראל, המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אברהם אופיר שמש