אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הירקון: אין סיבה לגאווה


תאריך פרסום קודם: 
29/08/2008
מחבר: 
יהודה צורף

ככל שנמשכים החיפושים הקדחתניים בירקון אחר הילדה רוז הארוזה במזוודה וממתינה למחלציה מקרקעית הנהר, כך מאליהן צפות המחשבות העגומות על זהות הגורל שבין הילדה לנחל, קורבנותיה של התעללות שוות נפש, ריקנית ומנוכרת.

מילדותי הרחוקה בחדרה המעטירה עדיין אני זוכר את נחל חדרה החיוני, הזורם והשופע, בימיו הטובים עוד לפני שנכנע לעזוז החלוצי הנמרץ, איבד את טבעו והתנוון לתעלת ביוב דועכת ומצחינה. הדור שקדם לנו, ילידי תש"ח, זוכר גם קסמי נח"ל הירקון השוצף ממקורותיו בתל אפק אל הים. אותו נהר ששום צבא לא הצליח לחצותו עד לימי אלנבי. אותו נהר שלימים הפך גם הוא להיות תעלת ביוב ממאירה אשר הרעילה את ספורטאי המכבייה ששקעו להוותם בצחנתו יחד עם הגשר המתמוטט. אותו נהר שתחת טיפול גריאטרי מהונדס ומתוכנת טוהר משהו, וחידש מעט מזרימתו, צל קלוש לימיו הטובים, אלא שכעת מטפטף הקילוח הדל בשעת רצון מן הים במעלה הנהר.

מעבר לנסיבות רציחתה מעוררת החלחלה של הילדה על ידי סבה, ליחסים המעוותים במשפחה "המהוגנת", משתלבת בנוסחה הסדומית גם הופעתה התקשורתית המיוחצנת של הסבתא רבא "מעוררת הכבוד", שעושה כל שביכולתה לשדר לאומה שהכל בסדר... המשפחה בסדר, אין שום בעיות, משפחה ככל משפחה טובה בישראל, רק עם בעיה קטנה, מה לעשות, החיים אינם מושלמים, הנינה רוז ארוזה במזוודה בקרקעית נחל, היכן שהוא, וזאת בעצם בעייתה של המשטרה. כן, הסבא מודה שרק הרג אותה בטעות, חוץ מזה הכל בסדר, משפחה נורמטיבית.

משפחה נורמטיבית... לפני כשנה כאשר חשפה התקשורת קצה קרחון של מעשי זוועה סדומיים שהתרחשו במשפחה נורמטיבית בעירנו הנורמטיבית רחובות, התקשרתי לידידת נעוריי, כתבת לענייני פלילים, ושאלתי אותה לפשר המונח "משפחה נורמטיבית". "אל תתייחס להגדרה הזאת בכלל", ענתה לי, "הם נורמטיביים על פי קריטריון של רמת הכנסה מסוימת". הנה כי כן, לא רק על פי השכיחות הגוברת והולכת של מעשי זוועה המתחוללים בתוך משפחות ומחוץ להן מתבטא מדד הסדומיות הגואה, אלא גם בהפנמת אמות מידה סדומיות של הגדרת הנורמטיביות.

המציאות מציבה מול עינינו את בבואת עצמנו, ואנחנו מסרבים לתפוש את ביצת הסדומיות שבתוכה אנחנו מבוססים. שכן, לא רק שכיחותן העולה של מעשי הזוועה המפלצתיים, אלא גם עצם העובדה שהם מתרחשים מתחת לאפם של שכנים, חברים ומקורבים, שבוחרים להעלים עין מתוך אסקפיזם מודע למחצה של הכחשה, הדחקה והתנכרות.

הילדה והנחל, קורבנותיה התמימים של הפרגמטיות המופקרת. הסדומיות התוססת מתוך להט עיוור של עשייה חסרת אבחנה הרי רואה את חזות הכל בג'ונגל הבטון, הפלדה והזכוכית, שרומס את הארץ לאורכה ולרוחבה, במקקי הפח הצווחניים המתרוצצים על סבך קורי האספלט, בייצור בלתי נדלה של שפוכת אשפה.

אנשים מרוכזים אך ורק בעצמם ואינם רואים את זולתם ממטר. המנטליות האגוצנטרית כל כך מושרשת בתודעה הציבורית עד שכבר אינה נתפשת כתופעה מגונה הראויה להתייחסות כלשהי. מקבלים אותה כמובנת מאליה, שהרי בכל מקרה היא שולטת על ההוויה הקיומית שלנו. בקשה להתחשבות מכל סוג שהוא נחשבת לאיום קיומי מיידי על האדם הישראלי. נסה לפנות אליו בבקשה שלא יצרח ליד חלון ביתך בשעות המנוחה, שלא יפלוש לפרטיותך עם הפעלולים האוויליים של קופסת הפח המתנייעת שלו, שלא יסיג את גבולך עם בנייה שתלטנית פרועה... חס וחלילה, בשום פנים ואופן אינך אמור להעיר על העוול, שלא לדבר על כל ניסיון לעמוד על זכויותיך הבסיסיות. הגזלן הישראלי יהפוך אותך לפושע המתנכל לאינטרסים הפרגמטיים המקודשים שלו.

צדיק ורע לו, רשע וטוב לו הוא המאפיין המובהק ביותר של הסדומיות, והוא המוטו הקיומי השולט על ההוויה הישראלית. הנחל זורם לו ללא תכלית פרגמטית, בשביל מה בעצם, הבה נהפוך אותו לביב שופכין של הפסולת המצטברת שלנו. הילדה רוז נופלת בין הכיסאות, מפריעה, כבר לא רואים אותה ממטר, סבא כבר ידאג למהלומה קטלנית. את הגופה הקטנה והמיותרת אורזים בתוך מזוודה משומשת, סוגרים את הרוכסן, משליכים לנחל המצחין, ושלום על ישראל, אפשר להמשיך בחיים הנורמטיביים של משפחה נורמטיבית במדינת ישראל הנורמטיבית.

יהודה צורף

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר