אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

פתאם נפתח צהר / יונתן גורל


התמונה של אדלינה קליין
תאריך פרסום קודם: 
21/08/2008
מחבר: 
אדלינה קליין

"פתאֹם נפתח צֹהר" /מאת: יונתן גורל (הוצאת טל, ירושלים 1989 )

ההתמקדות בפנים, בראי הנפש, ניבטת היטב בשירתו של המשורר. נראה לעיתים כאילו הוא בודק אנליזה מסוימת מנקודת מבט של האני האחר שלו. בדרך זו, יכול הוא לחשוף כל נקודה כאובה עד לפסיק הרגיש והעמוק ביותר ולהביא שורש המצוקה בפני ניתוח סטרילי בלא להותיר צלקות. (ע' 11): ..."וַאֲנִי לְתֻמִי חָשַׁבְתִּי/שֶׁהָעוֹלָם מִסְתַּכֵּל עָלַי/בְּהִתְמַקְּדוּת בָּה/מוּמַי גְּלוּיִים לָעַיִן". עם פתיחה שכזאת, חשים מיידית שותפים לקובלנה. למי זה לא קורה לעיתים?! אך לאחר האצבע המאשימה, נחוש את ליבת הבעיה וההתרסה:

..."וְהֵמָּה בְּעַצְמָם הָיוּ/עסוּקִים וְהוֹלְכִים/עָלַי הִרְעִיפוּ מַבָּטִים /חוֹפְזָנִיִּים/ דּוֹקְרָנִיִּים"... מחד, נאמר כאן - מומיך שקופים לעין כל. ומאידך – לאיש לא איכפת. כל אחד עסוק בעצמו והולך לדרכו מבלי להתעכב. כל זאת, ברגע שאתה חשוף וגלוי, והמבטים הנעוצים בך חותכים כסכין חדה. דווקא אז, מותירים אותך לכאבך. והשיר מסתיים בשורות הבאות: ..."עוֹלָמוֹת נִפְגָּשִׁים וּמִתְרַחקִים/ גוֹרָלוֹת /אנָשִׁים".

הפגיעות היא למעשה דבר שבשגרה: פגישות אקראיות. עימותים עם מצבים לא נעימים. והעיקרון, ב"תפיסת מרחק" שנייה לפני היפגעות כלשהי. הכל, עניין שהקשרו ב'גורל' כנאמר. ואף כי השיר הזה מסתיים עם הרבה מאד סימני שאלה, לקורא. מסתבר, שאם ניסיון ועובדות חיים, אין כל ויכוח. ואולם יונתן גורל, משיג בשירתו את המטרה אשר יונקת מעצם 'השיג ושיח', את 'ההקשבה' למצוקת היחיד. וההתנגשויות הרצויות והלא רצויות בחיי היומיום מובאים כעובדות פשוטות. אך מעמיקות דיין, כדי רצון להתעמק בצורת בנייתן הציורית. ר' (עמ' 14): ..."רָאִיתִי חוֹף, רָאִיתִי רַחמִים/וַאנִי בִּסְפִינַת לִבִּי/בֵּין הַמִּשְׁבָרִים".

המשורר, אינו כובל כאן על בני האדם. מסתבר, כי האנושיות ומידת הרחמים, טבועה באוניברסאליות.

אנדווידואל עם מטען אמוציונלי, אינו מסוגל להיפתח לכל דכפין. לפיכך, ציפיותיו הן, ש'הכלל' ימצא נתיב אליו במידת האנושיות הקיימת, ולא יהווה רק קבוצת 'ניצבים' חסרי תושייה, אלא קבוצה הומוגנית ותומכת שניתן להישען עליה בעיתות צוקה. ואולם מתוך ניסיון חיים, הוא יודע כי ישנה סתירה בין שאיפת הנפש, לבין המציאות עצמה. ובשיר (ע' 19) הוא מחזק את הראייה האנושית-פילוסופית הזאת ואומר: ..."כָּל אָדָם בִּבְדִידוּת עוֹלָמִים/ הָיִיתִי אֶתְמוֹל/אֶהְיֶה מָחָר"...

מאוחר יותר רואים השלמה עם החסרים האנושיים (שאין בידו לשנותם), והתנהגותו הנורמטיבית דווקא, מוכיחה עד מה עוצמת הפגיעה, יכולה גם להיות מועילה בחיסון ובחישול הגוף והנפש.

הנה כי כן, בלית ברירה הוא מקים חיץ בינו לבין הסובב ואומר (ע' 28): 

..."בַּדְּבָרִים שֶׁבֵּינִי לְעַצְמִי/ שַׂמְתִי קַו/שֶׁאֵין לְעָבְרוֹ/וְאִם יִרְצֶה מִי/לְעָבְרוֹ/יִתְעַקֵּל, יִתְפַּתֵּל/עַד יַחְזֹר לִמְקוֹמוֹ"...

ואם עד כה יצאנו מההנחה שיש לו למשורר דמות נוספת שיש בה עוצמה וחוזק, הפועלת במצבי לחץ ופותרת עניינים בקלילות וביסודיות...

ובנוסף, גם ניקח את קביעתו של המשורר עצמו שכתב: ..."בדברים שביני לעצמי. שמתי קו"... הרי שבשיר הבא, הוא מבהיר לקוראים נקודה חשובה נוספת (ע' 37): ..."גַּם פַּחַד כֶּעָנָן/יוֹצֵא לַתְּכֵלֶת/בְּשׁבֶל עשָׁנוֹ נָמוֹג/עַד הַגִּיעִי לְעַצְמִי/בְּמַעְגַּל הִתְבוֹנְנוּת חוֹזֵר".

כאן מתגלית 'הנשימה החופשית', שהשתחררה מאיסוריה.

היוצר, גובר על מכשולים מתעתעים, דרך אופן ההתבוננות המעגלית, החושפות כל תג ותג מהמתחים המצטברים. דהיינו: מן הפנים אל החוץ, וחוזר חלילה. הרפיית הגוף והנפש, מגיעה אל הקורא בפתיחת השיר, אשר נושא את שם הספר: "פִּתְאֹם נִפְתָּח צֹהַר/וְצִפּוֹר לֹא כְּלוּאָה/מְצַיֵּיֶצת מִתּוֹכוֹ".

'החיים הרוחניים המושלמים' הם שאיפת המשורר. ביצירות שבקובץ נראה פניני השלכות נוספות (אל הפסוק המצוטט שלעיל), ו'החִברוּת' יוצאת מובנת מאליה (ע' 51): ..."וְלַבַּית שֶׁבִּפְנִימִי/אוֹר וְחַלוֹן/צֹהַר לָרְחוֹב/צֹהַר לָאָדָם".

עד עתה ראינו את המשורר שואל שאלות, פותר אותן מתוך יצר ההישרדות. אך התחושה היא של פגיעות ומפח נפש. ואף על פי כן, הקורא בוטח בכותב כי הוא נוצר עמו תקווה סמויה של אדם מאמין.

עתה, משנפתח למשורר יונתן גורל, אותו צוהר... נגלה כי הכותב גם יודע "לבקש". דבר שלא העז לעשות עד כה. ואנו רואים זאת (בע' 65):

..."אַל תִּתְנֵנִי עֵץ/בַּעֲרָבָה/עֲנָפָיו בָּרוּחַ/חוֹל בְּעֵינָיו/מֶרְחָב עָכוּר בִּשְׂפָתָיו/לְבַדּוֹ הוּא"...

כאן אנו שומעים נימה אחרת. עד כה דיבר המשורר על היות האדם לבדו בין כה וכה. וגם לכך מצא פתרון ציני של השלמה. ואילו כעת, אינו חפץ עוד בבדידות. וכותב זאת באופן חד וחלק: ..."תְּנֵנִי אָדָם/נַפְשִׁי טַל/כּוֹסִי רְוָיָה"...

בהמשך הקובץ, כל אותן 'ההפנמות' אשר הצטברו 'כענבי זעם' בתוככי הנפש , הובאו אל הכתב ללא כחל וסרק.

בשיר הבא (ע' 53) נותן המשורר ביטוי עז לפורקן שבה עם המילה: "בכי". בסוגיה הזאת טרם נגע עד כה: ..."רָצִיתִי לִבְכּוֹת דַּק/כְּטַל שֶׁרַחְשׁוּשָיו/נִבְלָעִים בְּעָלִים יְרֻקִּים/פְּרוּשִׂים"...
בשיר השתפכות אחר (ע' 62), ניכר המכאוב. איזו תרפיה על עומס יתר שצבר עד לפני פרוץ השיר המושלם: "פתאם נפתח צהר". התפרקותו מהשבי, אשר כפה על עצמו ויצרה במו ידיו, מביא את המשורר אל עוצמות של בניית יסודות איתנים ויציבים יותר משהיו: ..."הִכְאִיבוּ לִי לֹא/בִּכְדִי/לֹא עֵץ מְתֻלְתָּל/צַמּוֹת יְרֻקוֹת/וְלֹא סִרְפַד/קְמוּט יָדַיִם/אָדָם קְמוּט גַּבוֹת/וְעֵינַיִם מְלֻכְסָנוֹת/מְטֻבָּלוֹת בְּכִיסֵי שֻׁמָּן /נַיָּד"...

אותה התפרקות בריאה ממשיכה וזורמת בעמודים רבים בקובץ.

מאוחר יותר, אוחז את עינינו שיר קשה וחזק במיוחד המופיע (בע' 77), ואז למדים להכיר זן מרענן וכובש אשר שובה את הלב מיידית: ..."אֲנִי מַכֶּה אֶת עֵינַי/וּפוֹתֵחַ תְּרִיסִים/לְמוּל שֶׁמֶשׁ/שֶׁתָּבֹא וּתְחַמְמֵנִי"...//..."וְתוּגָה שֶׁבִּי/נְמוֹגָה/פִּסּוֹת פִּסּוֹת"...

C כל הזכויות למאמר זה שמורות למחברת אדלינה קליין, מייסדת בימת הספרות הפומבית: "על חוד העט" , ת.ד. 9516, ירושלים 91094

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אדלינה קליין