אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

לידת העכשיו- שנות הששים באמנות ישראל


תאריך פרסום קודם: 
16/08/2008
מחבר: 
צלילה אבנר הלמן

שנות הששים, העשור השני להקמת מדינת ישראל משופע בארועים מכוננים בהיסטוריה הישראלית; חלקם התקבעו בז
יכרון הה
יסטורי וחלקם נמחקו מהתודעה הציבורית. בתוך כל אלה פעלו ויצרו אמני התקופה.

אוצרי התערוכה, יונה פישר מבקר האמנות שפעל בשנים אלה ויחד עמו תמר מנור פרידמן שאותן שנים היו ימי ילדותה, לקחו על עצמם משימה לא קלה ללקט ולמפות עשור (1958-1968) של יצירה אמנותית בשני מימדים: מימד תיעודי- כרונולוגי ומימד פרשני תוך נסיון לגשר בינ
יהם וכל זאת בראייה לאחור ובהקשר המקומי.

תחילתו של עשור זה באמנות המופשטת של"אופקים חדשים", המשכו בחילופי משמרות כהגדרת פישר ובסופו מלחמת ששת הימים ב- 1967 שבישרה בדיעבד את תחילתו של עידן חדש באמנות.

התערוכה הינה אחת מתוך שש תערוכות המייצגות את " 60 שנות אמנות בישראל" לרגל שנת הששים למדינה.

התערוכה, הבנויה לתלפיות, מציגה תמונה רחבה של העשור ומלווה בקטלוג מקיף ומעניין אשר מציג תובנות ועונה על שאלות יסוד בסוגיות הנוגעות למפגש שבין האמנות לבין המציאות הסובבת אותה.

כ - 170 עבודות של מעל לששים אמנים וצלמים, מוצגים בהתאמה למבנה המוזיאון: שלוש קומות מאכלסות שלושה צירים נושאיים-כרונולוגיים : 'מעבר לאופק' 'אמנות של הפגשות' ו'עדות ראייה'.

"מעבר לאופק", הציר הראשון במסע אל שנות הששים, פותח כאמור בסגנון המופשט- המוחלט של אמני "אופקים חדשים", אמנים חילוניים שביקשו ברובם, להשתחרר מסמלים יהודיים ומציורים פיגורטיבים של נופי ארץ ישראל ותושביה ופנו לעבר האמנות המודרנית הבינלאומית.

תערוכת "אופקים חדשים" שנערכה בשנת 1959 (זריצקי, שטרייכמן,ארוך אריכא וכו') סימנה גם את שיאה של ההפשטה וגם את דעיכתה.

אמנים כמו ניקל, קופפרמן, אורי ורפי לביא שכללו את השיטות לאמירה אישית. אחרים חזרו לתבניות של צורה וצבע דרך נסיגה בחזרה אל קווי מתאר מרומז, של מדבר, של נוף אמיתי או מדומיין.הבחירה במדבר כמוטיב בציורים התאימה ושילבה בין ציור ריק- מינימליסטי לבין הרעיון ששלט באותם ימים, להפריח את השממה. המדבר גם איפשר לפתח את הפיסול הסביבתי (אלול, תומרקין,קרון,אוריון) את חילופי המשמרות בשנות ה-60 בישרה קבוצת "+10" בהנהגת רפי לביא (1965-1970) שאת הקמתה מגדיר פישר כארוע מכונן אשר הוליד את המושג "עכשיו".

אמנים אלה החלו לפעול בלי אידאולוגיה אמנותית, בהתאם לנסיבות ובמטרה להגיע לקהל, תוך שימוש בטכניקות חדשות ואינדיבידואליות (ארוך ; תומרקין, ניקל, ריזמן); היו אלה "ציורים של הפגשות" כציטוט הגדרתו של נתן זך; היו בהם גם ניגודים סתירות וצרימות .

אמני הדור הצעיר החלו לפעול בהשפעת האמנות הבינלאומית החל מאקספרסיוניזם אישי ועד אמנות סביבתית, מושגית, מיצב, מיצג וצילום.

השימוש באסמבלאז' ובקולאז', שילוב דברים מן- המוכן, יצרו דימוי משילוב של רישום, טקסט כתוב, צילומים, קטעי עתון, שלטים פרסומות, כרזות וכו' בנוסח הנושק לפופ האמריקאי (איקה בראון, דרוקס, גרבוז, שלזניאק, בראל,שמי וכו').

ההתנערות מההפשטה החזירה גם את דמות האדם- גם אם היו אלה דמויות קריקטוריסטיות משורבטות וטעונות רגשית ( בראל, שלזניאק, ליפשיץ ) ואף העלתה את הנושא הארוטי כמבטאת את רוח התקופה.

"קיר האספן" בתערוכה משקף לקט קטן מאוסף עבודות האוונגרד של אותה תקופה שצבר רפי לביא הצייר המחנך והמבקר הכריזמטי שהלך לעולמו בשנה שחלפה ואשר נבחר לאחר מותו לייצג את ישראל בביאנלה הקרובה.

שני מיצבים מעניינים שיוצאים מהאוביקט והאסמבלאז' ופונים לדרך חדשה נבחרו לייצג כאן בתערוכה, את סיום העשור ותחילתה של תקופה חדשה: שחזור העבודה "מי מטר" של יהושע נוישטיין ומערך של אבובי צמיגים של משה גרשוני.

אל שני המיצבים מצטרף המיצב של מיכה לורי "אל תהייה חייל של שוקולד" ושלושתם מבשרים על ניצנים ואופציות חדשות בזירת האמנות.

מיכה לורי מציג את מבטו הבקורתי על מלחמת ששת הימים, דרך פסלוני חיילים יצוקים משוקולד נשבר. המיצב של שוקה גלוטמן משחזר במדויק ולפרטי פרטים סלון זעיר בורגני של שנת 1968 כשברקע רואים את שידורה הממלכתי הראשון של הטלוויזיה הישראלית, מעבירה את המצעד הצבאי שלאחר הניצחון.

"עדות ראייה" הוא הציר שבו בודקים האוצרים מה היתה תגובתם המיידית של האמנים למלחמת ששת הימים ומגלים שלרובם לקח זמן להתעשת. האמנות הפוליטית המוצהרת נולדה מאוחר יותר.

כן היו, ביטויים לארועים הסטוריים, אך הם התמקדו בהקמת אנדרטאות להנצחה ממלכתית(קרוון תומרקין דנציגר), ובצילום תעודי ואמנותי גם יחד וכמובן באלבומי הנצחון שתפסו מקום נכבד באמנות החזותית.

כשמתבוננים בתצוגה מעניינת זו עולה שוב ושוב השאלה מה מבטאת האמנות, האם אפשר לייחס לה כוונות ותכנון, או ספונטניות אקספרסיבית? , ואולי שילוב; האם היא מבטאת רעיונות בלי דעת ולמי הזכות לפרש את מוחו או יציר כפיו של האמן.

מה נכון יותר? האבחנה של המשורר דוד אבידן (1969), המצוטטת על ידי האוצרים, כי הצופן הניבט מן מן החומר חשוב מן האוביקט ומן הצורות שלו, או עמדתו של רפי לביא מהאמנים הבולטים של עשור זה , אשר שלל את ההתייחסות ל"כוונת האמן" ובכך שלל למעשה את חיפוש המשמעות ביצירה.

מוזיאון אשדוד לאמנות – מרכז מונארט
לידת ה"עכשיו" - אמנות בישראל בשנות השישים
האוצרים: יונה פישר, תמר מנור-פרידמן
26.7.08-15.12.08

Ashdod Art Museum - Monart Center
The Birth of "Now" - Art in Israel in the 1960s
Curators: Yona Fischer, Tamar Manor-Friedman
26 July 2008 – 15 December 2008

רשימת יצירות לאתר התערוכות

1
אביבה אורי
ללא כותרת, 1960
גיר שמן ועיפרון על נייר, 49x69 ס"מ
אוסף מוזיאון ישראל, ירושלים

2
לאה ניקל
ללא כותרת, 1962
שמן על בד,47X61 ס"מ
עיזבון האמנית

3
אורי ריזמן
אשה־נגב , שנות ה־60
שמן על בד, 114x146 ס"מ
אוסף ענת קוגלר, רמת חן

4
יצחק דנציגר
מוביל מים, 1962
ברונזה, 60X38X70 ס"מ
אוסף הפניקס חברה לביטוח בע"מ

5
יחיאל שמי
זיכרון הזמן, 1964
תבליט ברזל, 130X130X48 ס"מ
עיזבון האמן

6
אריה ארוך
רחוב אגריפס, 1964
טכניקה מעורבת על לוח עץ ושלט רחוב, 110x50 ס"מ
אוסף מוזיאון ישראל, ירושלים ומוזיאון תל־אביב לאמנות
מתנת ולטר ומריאן גריסמן, לונדון

7
יגאל תומרקין
Rex, 1964
טכניקה מעורבת על בד, 116x8912x ס"מ
אוסף מוזיאון ישראל, ירושלים

8
רפי לביא
ללא כותרת, 1965
קולאז', שמן ועיפרון על בד, 130x130 ס"מ
אוסף הפניקס חברה לביטוח בע"מ

9
מיכאל דרוקס
יד למנשיה, 1965
אסמבלאז', טכניקה מעורבת, 53.5x46x7 ס"מ
אוסף אברהם חי, הרצליה

10
אורי ליפשיץ
אנונימיות, 1967
שמן על בד, 150x150 ס"מ
אוסף הפניקס חברה לביטוח בע"מ

11
יגאל תומרקין
הוא הלך בשדות, 1967
ברונזה צבועה, 175x46x48 ס"מ
אוסף מוזיאון תל־אביב לאמנות

מוזיאון אשדוד לאמנות – מרכז מונארט
08-8545180
מנהלת המוזיאון: נעמי אדר
עד 15.12.08

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת צלילה אבנר הלמן