אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בסבך הרוחות (שירים) / עליזה ראובני.


התמונה של אדלינה קליין
תאריך פרסום קודם: 
05/08/2008
מחבר: 
אדלינה קליין

"בסבך הרוחות" (שירים) מאת: ד"ר עליזה ראובני (הוצאת עיתון 77 – תשס"ח מ- 2008)

"לא דין השיחה ברחוב כדין המונולוג בתוכי"
(ע' 62)

"בסבך הרוחות" (שירים)
/
ד"ר עליזה ראובני. הוצאת עיתון 77

המשוררת
עליזה ראובני שהיא ד"ר לפילוסופיה יהודית הוציאה לאור כבר שלושה קובצי שירה: "שבת שלי ושבת שלו", "בין עונתך לאוני", ו"ערגה בתולית". ספרה הנוכחי: "
בסבך הרוחות" יצא לאור השנה.

הקו המוביל ביצירותיה הוא המהפך והשינויים המתחוללים בעולמה הפנימי והחיצוני של האשה אשר קולה נישא ברמה – בכל תחומי החיים.

העולם המודרני הוא עולם מלא ניגודים והיא מוצאת עצמה פוסחת ומשמיטה מדרכה ומעברה נושא שנחשב בעיניה כדבר מקודש: 'התא המשפחתי' – זאת על-מנת לזרום עם המציאות והיומיום. כמצוטט: (ע' 15) ..."הַיּוֹם מִתְגָּרֶה/לִשְׁכֹּח אֶת הָאֶתְמוֹל"...//..."וְאַתָּה מִתְמַלֵּא /מִן הָאֵלֶם הַמִּתְיַפֵּחַ/בַּבַּיִת קוֹלוֹת יְלָדִים/וְאִשָּׁה וּשְׁמָמָה/הַחֶמְדָּה מֵעֵבֶר לַסַּף/נִפְעָרִים רֵיחוֹתֶיהָ רוֹשְׁפִים וּמְיַסְּרִים"...

דוגמא נוספת: (ע' 19) ..."וַאֲנִי מִתְהַלֶּכֶת בַּגַּן/הֶחָתוּל עַל כַּפּוֹתָיו יְהַלֵּך/טֶרֶף יַחֲשֹׁב/וַאֲנִי /לְהַרְווֹת נַפְשִׁי מִן הָעַז וְהַמָּתוֹק/וְלֹא בְּיָד קְמוּצָה"...

יחד עם 'התרת הכבלים' מהנורמות לאורן התהלכה (שרק 'האשה' היא שצריכה לשאת בעול הטיפוח של 'התא המשפחתי'). הפיכחון הראה לה כי 'האשה המודרנית' יכולה להרשות לעצמה להקשיב לרחשי ליבה ואפילו לפעול בשונה 'לאתמול' כמובא בציטוט: (ע' 14) ..."תָּפַסְנוּ בָּעוֹלָם בְּיָד קַלָּה/אָמַרְנוּ מָחָר/אָמַרְתִּי, עוֹד הַיּוֹם דִּגְלִי אַהֲבָה"...

על-פי ספרו: "תפוס את היום" של ההוגה והסופר סול בלו - חתן פרס נובל לספרות, אכן התחושה היא, שיש לאחוז בקיים כי אם לא, גם אותו 'קיים' עלול להשמט ולהעלם.

חדוות החיים והשוקקות, אין להן גיל. על-פי עליזה ראובני ר' ציטוט: (ע' 9)

..."אֵין זֹאת כִּי לֹא נֶעֱקַרְתִּי עֲדַיִן מִן הַנְעּרִים./עַיִן לֹא יוֹדַעַת שָׂבְעָה/אֶת אוֹר הַדִּמְדוּמִים/דּוֹחָה"...

מתוך החשיבה החסידית, היא נוטלת את אותה 'חדוות החיים' וטוענת: (ע' 10)..."כֹּה מוּבָן גַּלְגַּל הַנֶּצַח אֵין שְׁאֵלוֹת/וְלָנוּ אֵין תְּשׁוּבוֹת/עַיִן רוֹאָה /אֹזֶן שׁוֹמַעַת /וּפֵּשֶּר לַדְּבָרִים אַיִן"... ומחזקת טענתה בשאלה - שמחקרים לא יוכלו להוכיח (בהמשך השיר): ..."נִשְׁמַת כָּל חַי /אִם הִיא כִימִיָה/מִי יְיַצְרֶנָּה בַּמַּעְבָּדָה"?...

במה שהאדם שולט היטב, (גם 'במשחק מילים' בלבד – שיאחז בהם ולא ירפה). כי ככתוב (ע' 8): ..."מֵאַחוֹרֵי הַצְּלִילִים/הֲלֹא נוֹדָע"!

ובאותו עניין, נרשם גם קודם (ע' 7) ..."מַזָּלוֹת יַבִּיעוּ דָּבָר וְהִפּוּכוֹ/ הַדַּעַת נוֹתֶנֶת שֶׁאֵין לָדַעַת מַה יְהֵא/עֲלִילוֹתַי כְּתוּבוֹת/בְּכֹח הַמַּיִם הַמִּתְפָּרְצִים"...

יש בשורותיה משמעויות מטאפיזיות – שם שוכן 'הנצח' המניע את רוח האדם.

ואילו משמעות החיים הפיזיים הנוכחיים הם כנרשם בתחילת אותו שיר: (ע' 7) ..."לִמְּדּוּנוּ חֲרָקִים/לָמֹץ וְלִטְרף/לְהִצְטָרֵף לְשׁוּרַת נְמָלִים חֲרוּצוֹת/לְהִכּוֹן לַסּוֹף". ואין להקל ראש לא בסוגיה הראשונה ואף לא בסוגיה השניה. נראה ששניהם נותנים מענה לכולנו.

'האני' הנשי הזועק – 'לצאת מהכבלים' הוא 'האני' של - החלק הארי באוכלוסיית העולם השלישי - אשר טרם חווה את החופש. 'הנשים' שם עדיין מהלכות עטופות כמומיות כפותות בעבדות שאין לה תכלית, והן מובלות בידי שוביהן ללא תוחלת.

המשוררת עליזה ראובני שהזדהתה בעבר (במובן המסורתי) בנושא - נטלה היום את התפקיד (הלא קל), והפכה להן לפה. דבריה מובאים בלשון יחיד אך מביעות את רחשי כולן: (ע' 24)..."בַּעֲלָטָה סְבוּכַת רְעָמִים וּבְרָקִים/מִי יָחוּשׁ חוּץ מִמֶּנִי/אֶת הַשֶּׁקֶט בִּי"...//..."תַּחְתֶּיהָ שְׁאִיפָה לֹא אֶל הנִּפְלָא מִדַּעַת/אֶלָא אֶל מַה שֶׁהוּא כָּל כָּךְ שָׁכִיחַ/וְאֵלַי בּוֹשֶׁשׁ לָבוֹא"...

בד בבד עם שהיא זועקת את קולן של אותן נשים שנותרו 'מאחור', ראובני לחלוטין איננה שלמה בנושא 'השוויון' העכשוי 'חלקי' שהתחולל בין המינים.

להערכתה 'השוויון', עדיין בראשיתי ואנְמִי. נותרו עוד הרבה מאד קצוות לאחות.

השגותיה ואמירותיה כוללות כל נושא שברומו של עולם. בין היתר היא בוחרת להתמקד בנושא הקרוב לליבה דהיינו: הפילוג הקיים בעם היהודי החי בארץ הבחירה שה' בחר לתיתו לו מכל העמים.

המשוררת מביעה דעותיה ללא כחל וסרק (ראה ע' 35): ..."לְמִי אֶצְעַק בַּחוּץ/ בַּשְּׁתִיקָה מִצְטַלְצְלוֹת מַחשָׁבוֹת הַמִּתרוֹצְצוֹת בְּקִרְבִּי"...//..."אוֹהֲבֵי הָאוּנִיבֶרְסָלִיּוּת וְדוֹחֵי הַלְּאֻמִּיּוּת/מַשְׁחִיתִים עַצְמֵנוּ לָדַעַת/כְּתִינוֹק שֶׁבָּא לָעוֹלָם"...//..."שָׁכְחוּ תּוֹרַת הֶעָבָר/אָבְדָה לָהֶם נִשְׁמַת עַמָּם"...

בשיר (ע' 37) מחזקת דבריה ומשפטיה מובאים בברור ובגלוי לב: ..."מַה נּוֹתר עוֹד לָנוּ כְּשֶׁהָפַכְנוּ לִשְׁנֵי עַמִּים. לָאֶחָד, אַהֲבַת הָעָם וְאַרְצוֹ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה"...//..."לַשֵּׁנִי, אַהֲבַת הָאָדָם הָקָּם לְהָרְגֵנִי"...

ובעת 'הפיגועים' שהורגים בבני עמה - היא זועקת בצר לה: (ע' 17) ..."אֵיזֶה לַיְלָה הוּא זֶה/עוֹבְרִים בּוֹ וְאֵינָם שָׁבִים"...//..."וְשֶׁקֶט יְכַסֶּה רִגְבֵי אֲדָמָה וּזְעָקָה יוֹצֵאת"...//..."מִי אָז יֹאמַר/קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת?"...

שלא כבספריה הקודמים, בספרה הנוכחי ראובני עוסקת הרבה מאוד בנושא הארצישראליות והדו-קיום. דעותיה נחושות ונחרצות והיא חוזה כנביאה ו'דורשת בשער' - להכניס תבונה בעם.

מסתבר, שהאכפתיות שלה מהקורה 'כאן ועכשיו' טורדים מנוחתה יותר ויותר.

ומעבר לכך שיש אדישות בעם לנעשה. הדברים יוצאים מכל פרופורציה והופכים לבערה של ממש בחיי היומיום. אש זאת מתלהטת ומתפשטת ואוכלת יושביה. וסדר היום הציבורי ניכרים היטב אף ביצירותיה.

הדברים המובאים בקובץ, מכוונים להיות 'מורי דרך' אשר מחרימות מכל וכל את השאננות והחיים השבלונים הקיימים ומזרימות אכפתיות ושאיפה לעתיד של תקוה. ראה (ע' 58): ..."כָּל בֹּקֶר אֲנִי קָמָה/בְּגַעְגּוּעִים לְמַשֶּׁהוּ אַחֶר"... ובהמשך, (ע' 59) ..."אֲנִי יוֹצֶרֶת שֶׁאִיפוֹת/כִּסוּפִים שֶׁל רַעֲנָנוּת/וְטוֹחֶנֶת אוֹתָם לְאָבָק פּוֹרֵחַ"... וממשיכה: (בע' 27)..."מַה יָּקַרְתְּ לִי אֶרֶץ הָרֵאשִׁית וֱהָאַחֲרִית"... //..."בָּךְ אַפְקִיר גּוּפִי לִמְעוֹף הָרוּחַ"...

ואותה 'חוכמת חיים' המעוגנת בתרמיל 'מסעות הפרט' ובחוויותיו – באות לביטוי מוחשי בשיר (ע' 28): ..."נוֹהֵג אָדָם לְהַבְטִיחַ בְּלָשׁוֹן "עַד יוֹמִי הָאַחֲרוֹן"/וכִי יוֹדֵעַ הוּא/ אִם עִוֵּר יִהְיֶה אוֹ חֵרֵשׁ/אִם יִזְכֹּר עוֹד"...//..."סְטֶנְדַ-אפִּיסְט מְסַפֵּר עַל חַיֵּינוּ/עַל הַבָּמָה./וְאָנוּ צוֹחֲקִים צוֹחֲקִים/כִּי כָּל כָּךְ רָצִינוּ לִצְחֹק"... יש בשירה שכאן הרבה מונולוגים ובחינת מצבים מנקודת מבט פילוסופית ואחת ממשפטי המפתח שבספר – בנושא 'השירה' בא לביטוי (ע' 62): ..."לֹא דִין הַשִּׂיחָה בָּרְחוֹב/ כְּדִין הַמּוֹנוֹלוֹג בְּתוֹכִי/לְשׁוֹן הַשִׁירָה/מְקִיצָה בִּי עוֹלמוֹת/חַיִּים עֲתִירֵי חֲוָיוֹת"...

ומאותה נקודת אחיזה ותפיסה, עליה מצביעה המשוררת עליזה ראובני במונולוגים, רואים כי מקיימת היא למעשה את כל התכנים הערכיים אשר בנפשה.

את עולם הרַצְיוֹ בו מעוגנים - רצונותיה, שאיפותיה, והליכתה המעשית 'בשבילי החיים', היא מביעה כמטאפורה יוצאת דופן: (ע' 21) ..."מִן הַתּוֹהוֹ –וָבֹהוּ/ שֶׁיּוֹצֵר בִּי הָעוֹלָם/אֲנִי יוֹצֶרֶת עוֹלָם קָטָן/בְּלִי תָכְנִית מֵרֹאשׁ/בְּעוֹלָמִי/הַכֹל נַעֲשָׂה בִּדְבָרִי/לְעַצְמִי"...//..."מַסָּע בְּתוֹכִי/מִן הַשֵּׁפֶל/לְעוֹלָם שֶׁל יוֹצֵר כֹּל"...

כן ירבו יוצרים ששאיפתם ועשייתם מקבילים בין 'המחשבה', לעצם 'המעשה'.
והם ריאליסטיים וסוחפים אותנו באומץ, ובדבקות למטרה להאמין בדרכם, ולראות נכחה את האור והאמת.

Cכל הזכויות שמורות למבקרת אדלינה קליין, מייסדת ועורכת בימת הספרות הפומבית: "על חוד העט", ת.ד. 9516, ירושלים 91094

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר