גרמניה הנאצית

בואו נחזור לכותרת. "ארוחה בחורף", מספרת את סיפורם (הפשוט, לכאורה) של שלושה חיילים גרמנים ומסע הישרדותם בחורף קשה, בסיטואציה קשה ותוך החלטה מוסרית קשה.

ועידת מינכן מהווה את שיאה של מדיניות הפיוס. תוצאות הועידה מלמדות על אמונה נאיבית בריטית וצרפתית כי ניתן לרצות את היטלר ותאבונו של האחרון מוגבל.

מלחמת העולם לכאורה לא תוכננה ככזאת, לפחות לא בתאריך שבה פרצה. היטלר שאף להגיע להשתלטות על המרחב הסלאבי, אך לא באופן שבו קרו הדברים. אין זאת אומרת שהיטלר לא רצה מלחמה. הוא רצה כיבושים, קלים ככל שיהיו, עם האפשרות להימנע ככל האפשר ממלחמה, ומאידך מלחמה קלה, בשיטת הסאלאמי, בה הוא כובש מדינה אחר מדינה, בלי להיכנס למלחמה גלובאלית. הצבא הגרמני היה הצבא היחידי באירופה שהתכונן למלחמה. מולו עמדה רק צרפת, עם צבא גדול, אך מיושן, חושב במונחים של המלחמה הקודמת, ומעל לכל חסר בטחון עצמי.

דמיינו אובייקט שמימי שבהתחלה נראה כמו כוכב מרחף לו בשמים השחורים של החלל מעל הקצה הצפוני והמרוחק של הירח באזור המכונה "אוקינוס הסופות". האובייקט מזכיר במעט צורה של מגדל מים עצום מעופף. סופת אבק מתהווה מתחת לרגליים דמויי עכביש המחוברות למכלי הדלק שממוקמים מתחת לכדור ענקי עם אשנבים שמשתרעים לגובה של 50 מטרים כאשר הרכב החללי אט אט נוחת על פני הקרקע הסלעית והצחיחה. מספר דמויות לבושות חליפות חלל יורדות להן בסולם ארוך. האסטרונאוטים מציבים על הקרקע דגל הנושא צלב קרס שחור על רקע אדום כדם. הרייך השלישי של גרמניה טוען לבעלות על הירח!

קיבוץ געגועים, שונה לחלוטין מן הספרים שהוזכרו. הן מבחינת תוכנם והן מבחינת הרקע לכתיבתם, ערב פרסום חוקי היסוד בנירנברג, שעיגנו את חוקי הגזע, לפיהם : רק גרמנים, או בעלי "דם גרמני", יכולים להיות אזרחי הרייך. החוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני, שאסר נישואין וקיום יחסי מין מחוץ למסגרת הנישואין בין יהודים לגרמנים, העסקת נשים אריות צעירות בבתי היהודים, והנפת הדגל הגרמני בידי היהודים. חוקים אלה היוו בסיס להמשך סילוקם של היהודים מבתי הספר וממוסדות הלימוד הגבוהים. נאסרה על היהודים הכניסה למסעדות, בתי קולנוע, בריכות שחייה ואתרי נופש, וחברותם באגודות הספורט בוטלה.

אחת הנקודות השנויות במחלוקת בהסטוריה הצבאית של מלחמת העולם השניה, היא התשובה לשאלה האם הצבא הגרמני, ה"וורמאכט", היה מסוגל טכנית לפלוש לבריטניה במלחמת העולם השניה. במאמר זה ננסה לבדוק נושא זה עד היכן שידינו מגעת, בפרט שהדברים הינם בגדר של "מה היה אילו".
צרפת נכנעה בתאריך ה-25 ביוני 1940 (אז נחתם הסכם שביתת הנשק). אם ננתח בקצרה את המערכה על צרפת (הראויה למאמר בפני עצמו), הרי שלוורמאכט היו מספר יתרונות התחלתיים.

במלחמת העולם השניה ישנן שלשה דוגמאות מוצלחות של טקטיקת ה"בליצקריג": מבצע "אבחת מגל" בצרפת; מתקפותיו של רומל באפריקה עד אל עלמיין; ומתקפתו של פאטון בתחילתה של הפלישה לנורמנדיה. (איני מציין את פולין, שכן היא לא הייתה כלל יריב שווה ערך לגרמניה). הכישלון הקולוסאלי של ה"בליצקריג" הוכח ברוסיה פעם אחר פעם. גם בקרב אל עלמיין הראשון והשני, הוכח שה"בליצקריג" אינו בלתי מנוצח. הבה ונבחן את השיטה, ומדוע הצליחה במקומות מסויימים, ונכשלה במקומות אחרים.

הנאצים רצחו יהודים, כי ראו בהם אויב לעם הגרמני ולאנושות כולה. האם הרעיון הומצא על ידי היטלר או סטאלין? או שמא נהגה במקביל על ידי הוגי דעות כמרקס ואנגלס מחד, והאוסהופר, ניטשה, טרייצ'קה וצ'מברליין מאידך? האם לא ניתנה על ידי הוגי דעות אלו ואחרים הצדקה לאלימות כדי להשיג מטרות? גזענות כשיטה מדעית? מרחב מחיה על חשבון עמים אחרים כחובה? חלוקת העולם למעמדות צודקים ומעמדות מנצלים, וחובת מלחמה בהם?

גילוי מסמך היסטורי נדיר עשוי לשפוך אור חדש על הרייך השלישי בגרמניה ושואת יהודי אירופה. הבנתנו את ההיסטוריה של הרייך השלישי ושואת היהודים עשויה להשתנות לגמרי עם גילוי יומנו בן 400 העמודים של אלפרד רוזנברג, אחד ממקורביו של אדולף היטלר ובין המתכננים הבולטים של הפתרון הסופי ליהדות אירופה. רוזנברג נמצא אשם בפשעים נגד האנושות במשפטי נירנברג והוצא להורג בסתיו 1946 ביחד עם עוד תריסר בכירים נאצים. היומן עוסק בשנים 1936-1944. מרבית הדפים כתובים בכתב ידו של רוזנברג.

כאשר מתבוננים בהיסטוריה של גרמניה, נתקלים בהסטוריה הדומה באופן כללי להסטוריה של אומות אחרות באירופה. היא לא הייתה מעורבת במלחמות יותר משאר ארצות, להיפך; לאנגליה וצרפת למשל, יש רקע מלחמתי רב בהרבה, מלחמות ביבשת עצמה ומלחמות קולוניאליות רבות. על כן, קשה מאד להאשים את הגרמנים על עברם כסיבה להיותם גורם מרכזי במלחמת העולם השניה. למעשה, גם במלחמת העולם הראשונה נכנסה גרמניה למלחמה לא כצד יוזם, אלא מכורח הסכם שהיה לה עם הקיסרות האוסטרו-הונגרית.

חשבון נפש לקראת יום השואה הבינלאומי,שיחול ב-27 בינואר: כיצד התמודד העולם היהודי עם חורבן יהדות אירופה: עיון בשני ספרי מחקר שבחנו את העולם היהודי ויחסו לשואה הנוראה, לידיעות על החורבן הגדול: מנהיגות ועיתונות לנוכח השבר הגדול, התארגנויות למאבק למען היהודים במחנות ההשמדה, ההירתמות לחשיפת הזוועה לעולם כולו, הניסיון לעמוד לנוכח אסון שהוא גדול מכוח ההשגה. יוסף גורני, קריאה באין אונים, העיתונות היהודית לנוכח השואה, בשנים 1939-1945. יוסף פונד, תנועה בחרבות, מנהיגות אגודת ישראל נוכח השואה

על ההשוואה בין שואת יהדות אירופה "לשואה" הפלסטינית. אין, כמובן, צל של דמיון בין הטבח "התעשייתי" של היהודים ע"י היטלר ובין יחסה של ישראל לפלסטינים. חומר למחשבה: האם גרמניה הנאצית הירשתה ליהודים להפעיל בתי"ס בארצות הכבושות על ידה באירופה בהם הטיפו והסיתו נגד גרמניה? האם גרמניה איפשרה ליהודים לקיים מחנות קיץ לילדיהם בארצות הכיבוש בהם אימנו ילדים למלחמת גרילה נגד גרמניה? האם גרמניה איפשרה למנהיגות הדתית והחילונית היהודית להקים ערוצי טלוויזיה משלהם בהם נקראו גרמנים "בני קופים" מבלי להענש?

בתקופה האחרונה אנחנו שומעים על יותר ויותר אירועים אנטישמיים ברחבי העולם. לאחר הרצח בטולוז במרץ 2012, נזכרתי בשני אירועים אישיים שהיו משמעותיים מאוד מבחינתי בהקשר זה. הראשון התרחש לפני מספר שנים. טיילתי בהודו עם בחורה ספרדייה, קתולית. ערב אחד היא שאלה אותי, לפי תומה: "למה לאורך כל ההיסטוריה כולם שונאים את היהודים" ? ניסיתי לענות לה, אבל הרגשתי שאין ברשותי תשובה מלאה. זה היה, כנראה, בגדר נטיעת הזרע. לפני חודשיים הדרכתי קבוצה לטינית ב"יד ושם", והכומר הקתולי שאל אותי, שוב, לתומו: "מה לגבי הפרוטוקולים"? כשהוא מתכוון כמובן לפרוטוקולים של זקני ציון ולקנונייה היהודית להשתלט על העולם. בנסיבות אלה החלטתי, שהגיע הזמן להתמודד בצורה מעמיקה יותר עם הנושא הכאוב, והתיישבתי לכתוב את החיבור הזה, בראש ובראשונה כדי להשיב לעצמי על שאלה מטרידה זו. להרגשתי אין מאמר קצר תמציתי וממצה על שורשי האנטישמיות, ובדיוק את זה אנסה לעשות בעמודים הבאים.

לאחר הצפייה בסרט "מבצע ולקירי" (valkyrie בריאן סינגר, 2008, ארה”ב/גרמניה), התחזקה בי התחושה כי מתחולת מהפכה תימטית (אם אשתמש במונחיו וברעיונו של פופר על מהפכות מדעיות) בשדה הקולנועי בהקשר של סרטים שעוסקים בנושאים של השואה בפרט ושל מלחמת העולם השנייה בכלל – זוועות המלחמה אינם מצטלמות עוד, הקורבנות לא מעניינים עוד, אלא רק הסיפורים הקטנים, הקלילים יחסית, והאנושיים, שמחפשים למצוא עוד ועוד גיבורים. אלו הם אלו שמודגשים כנוכחים בסרטים משני עברי המתרס – של הגרמנים, שפעם עוד היו רעים, ושל הקורבנות היהודים, שמוצגים פשוט כשבויי מלחמה.

השחקנית דליה שימקו העלתה לאחרונה על הבמה בתיאטרון גבעתיים הצגת יחיד בשם "הגברת הראשונה של הרייך השלישי". ההצגה עוסקת בחייה של אשת הצמרת הנאצית החזקה ביותר, מגדה גבלס, שהייתה אישתו של יוזף גבלס - התועמלן הראשי של הרייך ומקורבת לפיהרר עצמו שבו האמינה אמונה ללא מצרים.