שירה עברית

המשוררת מחוללת מהפכה שלמה בקובץ שלפנינו ומחלקת את תחומי המגדר הנשי, הנע בין 'המציאות' - מחד, לבין המופשט והאי ודאי - מאידך. בספרה הנוכחי, ניכרת גם מילת הקסם: 'נכונות' (שהייתה חסרה עד כה), להקשיב 'לאני' הפנימי. התרחישים באים בעוצמות משתנות. כתיבתה היום מוצאת עצמה יותר 'ממוקדת מבט' (ובוחנת לב וכליות), גם לסדרי ההעדפות, תפנית נורמטיבית. וכמו למצוא איזושהי 'אמת' עובדתית (שלא בלטה כל כך לעיניה עד כה...)

פעילוֹת התנועה הפמיניסטית נוהגות לנכס למאבק הפמיניסטי כל יצירה אם מצאו בה את הסימנים הבאים: אם נכתבה על-ידי אישה, אם היא מבטאת חוויה המיוחדת לנשים, אם היא מעדיפה מילים עגולות ורכות של רוקמות תחרה ופורטות על נבל ונמנעת ממילים מחוספסות והולמות של חוצבי סלעים ומתופפים בתופים, אם היא מציגה לקח רעיוני או פתרון מעשי שבעזרתו נשים יכולות לשפר את מצבן ואם הגברים מוצגים בה כמיגדר המדכא נשים או אשם במצבן הקיומי. כל הסימנים האלה מתקיימים בשיר "דוקטור נוימן" של צרויה שלו – ואף על פי כן איננו מבטא, לדעתי, את האידיאולוגיה של התנועה הפמיניסטית ואת מטרותיה

עוד לפני שהשיר נקרא, הוא נקלט במבט צילומי בעינו של הקורא כשיר פשוט, כי הוא קצר וגם מבנהו פשוט: השיר הוא בן שני בתים שווים בגודלם וזהים בהגדרתם התחבירית: הבתים הם בני חמש שורות ובכל בית מצטרפות השורות למשפט אחד. להרגשת פשטותו של השיר תורמת גם העובדה שהשיר חושף מיד בתחילתו את הרגע הריאליסטי-קונקרטי שהוליד אותו – "אדם מקיץ משינה ורואה מול חלונו עץ אגס מלבלב". מאחר שבזיכרונו של הקורא גנוזה תמונת מראהו המרהיב ומשובב הלב של עץ האגס המלבלב באביב בבת-אחת עם שפע פרחים לבנים-ורדרדים.

כשאתה אוחז בספר "נופי אדם" אתה אומר לעצמך מיד ברגע הראשון, מה זה? זה הכול? זה כול מה שיש לראובן שבת לומר? והעיקר מדוע בכלל פרסם ספר כל כך פצפון? מתברר כי לספר תפיסה אמנותית המאפיינת את ראובן שבת. הוא פרסם ספר ובו יצירותיו והן אינן נמדדות כמותית אלא איכותית.המשורר מעניק לקורא תחושה שהוא פרסם את ספרו "נופי אדם" לאחר מיון קפדני של יצירותיו. בזהירות פרסם המשורר ראובן שבת את שירתו, בזהירות יצא המשורר אל שדה השירה. אף ניתן לומר שהמשורר ביקש שתרימו גבה על סגפנותו בכתיבה ובפרסום הספרון.

ספר שיריה החדש התנסויות משנת 2012 של המשוררת חגית בת-אליעזר הוא ספרהּ השני קדם לו הספר השקת ספינת צפייה משנת 2008. שירתה של חגית בת-אליעזר כפי שהיא משתקפת בספרה התנסויות היא שירה רפלקטיבית, שירה של התרשמות והבעת עמדה פילוסופית על החיים. הזרם הפילוסופי עליו מבוססת הכתיבה וכנראה, עולמה של המשוררת הוא זרם המתייחס להתנסויות בחיי האדם, ההתנסויות יומיומיות שמובילות להכרה. המשוררת נעה בעולמה בתחומים שונים ומביעה עמדה פסימית, עמדה אמיצה זכה וחפה מכל גחמות מיותרות.

דוד אדלר הוא חלק מתופעה של משוררים שהתחילו לפרסם את שיריהם בגיל מאוחר והפתיעו בקובץ הביכורים שלהם. מהכתוב על דש ספרו הראשון "סקיצות לתמונה בלתי שלמה" עולה נתון מעניין נוסף: "אף שדוד אדלר כותב שירים מנעוריו, הוא החל בעריכתם ובפרסומם רק לאחרונה". אפשר אולי לתהות על הסיבה, אבל ראוי יותר להתייחס לשירים עצמם ולמגוון הרחב של נושאיהם ובהם שירי אהבה ונוף, שירים אישיים, שירים פוליטיים וחברתיים. יש כאן התבוננות רבגונית ביומיומי ובקונקרטי, שנצרפה באירועי החיים, וניכרות בה נימות שונות: פיכחון, ביקורת והתרסה, אך גם ליריות ונוסטלגיה

למרות שהספר נושא את השם: "סקיצות לתמונה בלתי שלמה", בתום קריאת השירים, 'הסקיצות' כבר לא נראות תלושות אחת מרעותה והן מוצאות מכנה משותף ביניהן עד ליצירת תמונה מעודנת ושלמה. ישנה נחרצות לרדת לעובי הקורה של 'צפונות הנפש'. לשם יישומו של הצורך הזה, ההסתגרות בפני העולם היא בלתי נמנעת וחייבת להיות טוטאלית. הספר הוא פנינה שנעים להתבונן בה, להקשיב לה, לאמוד את ערכה האמיתי, ולקרוא בין השורות גם את מה שלא נכתב. ובכך, לגמול לו בקרדיט מלא.

ספרה של ליאורה בן יצחק " יָדַיִם חוֹלְמוֹת מִלִּים" , הוצאת כרמל 2009. הוא, ספר המשוטט בטבעיות בין נעלי העבר לבין נעלי ההווה. הלכתי בעקבות השבילים המסומנים ומצאתי " יַלְדָּה חוֹרֶטֶת טְבִיעוֹתֶיהָ/ עַל קִירוֹת לְבָנִים/צִפָּרְנֶיהָ כְּסוּסוֹת מְגֵרוֹת דָּם"(עמ'12). מצאתי גם " רְקִיעוֹת רַגְלַיִם חוֹבְטוֹת בָּרִצְפָּה הַקָּרָה...וּצְבָעִים מְשֻׁגָּעִים/מְרוּחִים עַל מַסֵּכוֹת מְרַקְּדוֹת "(עמ'13). הפסיעות הצליליות הן כאות זיכרון אל עבר שלא נסגר.פסיעות אלה הן הניגוד הגמור ל" מִלִּים עֲטוּפוֹת בִּגְלִימַת שְׁתִיקָה "(ע'16). עטופות בזמן שאול כציפור שמוטת כנפיים המעידה על שברון לב.

מהופעתו לאחרונה של הספר "גחלת", קובץ שיריו של עשהאל פוחצ'בסקי, יליד שנת 1893 ובן המושבה ראשון לציון, הכולל כארבעים שירי אהבה, מתברר שגם הוא לא היה קוטל קנים בתחום הזה, שהקודמים הצטיינו בו. עובדה אחת מבדילה את עשהאל מאיתמר ומאבשלום: תהילתם כמאהבים התפרסמה עוד בחייהם, ואילו פרסומו של עשהאל בתחום זה התעכבה כמאה שנים תמימות, משום שבמשך כל אותן שנים היו שיריו שמורים בגניזה הספרותית של המשפחה, עד ששני נכדיו המסורים, ד"ר אורה עשהאל ועו"ד עצמון יניב, גאלו אותם מהגניזה, הכשירו אותם לדפוס וגם הוסיפו פרקי מחקר לספר שההדירו.

היה לי קושי גדול להתייחס לספר הזה "להעיר את האנזימים" שכתבה רחלי אברהם-איתן, בהוצאת שבילי אור,2011. מצאתי בספר פרולוג של פרופ' הלל ברזל שתקע לי את ערוצי החשיבה. פרולוג שהוא הלל לספר. רשימה מקיפה, מעמיקה ויסודית, שלא ניתן היה להתעלם ממנה. היא פתחה את הספר ולטעמי פגמה באיכותו. הוספת הפרולוג נתנה לי להבין שהספר צריך חיזוק של מבקר ספרותי, כי בלי החיזוק הזה, הספר ונושאיו הם ללא עמוד שידרה. שמתי לב שזו תופעה ההולכת וגוברת, שרשימות ביקורת של מבקרים ספרותיים מוכנסות לספר כאפילוג עם מכתבי הערכה

"גבה גלים עד רוגש", הוא ספר השירים השלישי של המשורר מיכאל רייך, שהפעם הפנים את עצתי ופרסם תשעה מחזורי שירה ולא עשרה כפי שעשה בשני ספריו הקודמים. שם נתן מקום בשער אחד לפרוזה. ספר פרוזה ייוולד וידרוש את מקומו לכשיגיע זמנו. בספר הזה מילות השירים חיזרו אחר עיניי. נשאבתי לתוך הספר כעץ הזוקף צמרתו, מתבונן באמירי ענפיו למרחקים וחשתי את החיבור הממוקד בין זהות למקום. היכולים שני נושאים אלה להתקיים בנפרד? ממש לא

בתוך גני המחשבה ומשעולי החיים נולד הספר הזה "מאות פרחים סגולים" שכתבה חוה,המתאר מסע בשני קולות: מסעו של אסי המשורר שדרך שיריו למדתי להכירו ומסעה של חוה אמו, מסע הנוגע בכתיבה ובציור. כוחן המרפא של המילים שהן משחררות את הכאב, הבדידות, הריקנות,העצבות,הייאוש והאכזבה ומולידות כנפיים של תקוה שמצמיחות את אסי ואת חוה למקום של קבלה ואהבה. הכנפיים האלה מחזקות ומעודדות "הָרְגָשׁוֹת שֶׁלִּי מִתְעוֹרְרִים בַּלַּיְלָה וּבַיּוֹם "(שם).הליכה על חוף הים בילדותו ובבגרותו מאכלסת פיסות געגוע למוכר ולאהוב .

בינואר 1990 (טבת תש"ן) פרסמתי ב"מֹאזנַים" מאמר על שירתו של ראובן בן יוסף, עם הופעת מבחר מיצירתו בקובץ "שירים בעולם רותת". במאמר הצבעתי על תופעה ספרותית ייחודית לשירתו. המשורר נפטר ב-2001 (תשס"א), וכמחווה ליצירתו, המאמר מתפרסם שוב. אוהבי הספרות צריכים לעשות חסד של אמת עם בּוניה של התרבות העברית, וראובן בן יוסף הוא אחד ממשוררינו החשובים. השירים מופיעים בסדר כרונולוגי, אך ללא ציון שמות הקבצים, וללא חלוקה למדורים.

ספר השירים הראשון של דוד אדלר, סקיצות לתמונה בלתי שלמה, כולל חמישה-עשר שערים ופורש בפני הקורא קשת רחבה של נושאים, ביניהם שירים פוליטיים, שירים ארס-פואטיים, שירים על ילדותו בירושלים, שירים על משפחתו, על הזמן האוזל, ועוד. שיריו של אדלר הם רבי-פנים, יש שהם ברורים ויש שהם רבי-קסם ומסתורין, כמו השיר 'צלחת הלוויין כמו ירח לבן'. הדובר בשיר מביט על הנוף של שכונת בית כרם כתייר.

קובץ שיריו של המשורר ארז ביטון , תימביסרת ציפור מרוקאית (שעל פי האמונה באה ממרחקים לבשר בשורה טובה), היא אכן מבשרת הבשורה לאוהבי שירתו של ארז ביטון ולאוהבי שירה בכלל. קובץ מרשים ומרגש זה מאגד בתוכו שירים חדשים לצד שירים שנכתבו בשלושים השנים האחרונות, שלא כולם נכללים כאן. אינני יודעת מה היה הקריטריון לבחירתם, שכן שירים יפים מאוד נפקדים וחבל.

בן בן-ארי משורר ניו יורקי, אפשר לומר ישראלי שהגיע מן הארץ לניו יורק בשנת 1976 בשנות העשרים לחייו, לשם הגיע בעקבות כרטיס הפלגה הלוך ושוב, כרטיס שנוצל רק לכיוון אחד. הוא השתקע בתפוח הגדול וסיגל לעצמו מנהגים של תושבי המקום. לאחר התפתחותו העסקית החל לכתוב ולפרסם את ספריו בעצמו, הוא כתב, ערך, הגיה, וייסד את הוצאתו העצמית "בבא" שהיא ראשי התיבות של שמו. ספריו, "סומק בלחייך"/ספר שירה וגם "רציתי להיות מלאך"/ ספר ילדים, שווקו בעבר בחנויות המובחרות, ועדיין ממשיך לשווק בעצמו את ספריו בהצלחה.

קובץ שיריה החדש והרביעי של המשוררת ברכה רוזנפלד, האישי והחושפני ביותר, הוא מסמך מטלטל המכניס את הקורא לתוך העולם הכאוטי של מחלה. "שחוששים להגות את שמה", כדברי המשוררת, בשירה "לא, זה לא שלי"( עמ' 21) , שכל אחד מן הקוראים, בסתר ליבו, שותף לה. הקורא עושה עם הדוברת צעד אחר צעד, אל תוך מה שניתן להגדיר "מסע אל תוך הגיהינום וחזרה", שבו אבדן רחמה, המסרס אותה מנשיותה, ומטיל בה מום, כדבריה, בעטיים כבר לא תרד לגן (ארמז לשולמית המקראית שירדה לחפש את אהובה), ומשול לחורבן בית ראשון וחרבן בית שני.

ספרה של רחלי אברהם-איתן "להעיר את האנזימים" הוא במידה מסוימת המשך לספריה הקודמים הן מבחינת המוטיבים השזורים בו, כגון: מים, אור וצמיחה, והן מבחינת הנושאים, שהבולטים בהם הם טבע וזוגיות. לטבע פנים שונות, כפי שנראה בהמשך, ובניגוד ליחסים הזוגיים שעלו על שרטון בספרה "נופי הבית", למשל, עולה משיריה בספרה הנוכחי תחושת התרוננות לקראת זוגיות אחרת, רעננה וחדשה, שהשתקפותה במראות הטבע המלווים את השירים.

חג השבועות שחלף נשאר כפצע עבור יהודי עיראק. בחג השבועות תש"א, שנת 1941, כשהנאצים אותתו באירופה מה כוונותיהם, נדלקו נורות אדומות גם בבגדאד. משטר פרו נאצי של ראשיד עאלי עלה לשלטון, המלך הודח. בחג השבועות תש"א, כששני האחים הבכורים של אמי סעידה, נורי ואברהם חבשה, הלכו לבקר את סבם ללמוד משניות ומגילת רות, טבח המון מוסת בהמוני יהודים.

המשוררים הרצל ובלפור חקק מופיעים בשבוע הספר והקריאה באשקלון: שבוע הקריאה פותח את שבוע הספר העברי – וצמד המשוררים הוזמנו לבית קפה 'גרג' באשקלון ביוזמת 'מרכז הספר' – ודבריהם הם קדימון להבנת החוויה של הקריאה, מדוע חשוב לעודד את הילדים והנוער לקרוא.

יש האומרים ששיר מרגש, שיר חזק, הוא זה הנכתב על-ידי משורר השולט במלאכת הכתיבה ועושה זאת בעקבות אירועים המסבים כאב עמוק. ספר השירים של אביחי קמחי "ללכת" הוא ספר שנולד מכאב, בעקבות מחלת הסרטן, כמו גם ספרו הקודם "רשימון סרטן" (פרוזה).
אדם שנגזר עליו סבל, כאב, רגעי פחד וייאוש, אדם שמגיע עד להעזה לשאול את הבורא "למה?" (גם אם הוא שואל זאת בלב בלבד), אדם כזה מסוגל להביט בעיני מלאך המוות או בעיניהם של עמיתיו לסבל. הוא רשאי לכאוב את כאבם ולהביע אותו במילים ישירות, לא מתיפייפות. אדם כזה יכול להעריך נכונה גם את האהבה, גם את הנאמנות וגם את הרגעים הקטנים והיפים של החיים כמו בשיר "המיתר העשירי".

השיר בו בחרתי לדון במאמר זה הוא שירה של יונה וולך - יונתן. השיר מופיע לראשונה בספרה "דברים", 1966 ואחר כך במקומות נוספים ובהם בקובץ "תת הכרה נפתחת כמו מניפה", הספריה החדשה לשירה, הוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה, 1992, עמ' 9. בניתוח השיר הזה אתייחס לאותם האלמנטים הבונים את משמעות השיר כמו הֶרְמזים שונים ממקורות שונים, מוטיבים, לשון פיגורטיבית, היפוכים, משמעויות של מילים וְהָרְמָזִים המשתמעים מהם, פיסוק ועוד.

חוקרת הספרות, המסאית והמתרגמת עַזָּה צְבִי הלכה לעולמה. הייתה תחושה במותה שהיא מן המעַט עלֵי אדמות שממַעטים את עצמם. ולכן שמה ידוע למעטים. לאנשי הספרות זכורה עזה (עַזְקָה, בפי חבריהָ), כמי ש"גילתה" את המשוררת זלדה (ב-1966) והביאה אותה אל קדמת הבמה הספרותית (היא פרסמה מאמר על שירת זלדה ב"חדרים", (4) 1984). לאנשי התיאטרון היא מוּכֶּרת כמתרגמת של מחזות, כחוקרת תולדות התיאטרון מעצם היותה בתו של השחקן רפאל צבי ושל השחקנית והתפאורנית חיה אלפּרוביץ, ממייסדי תיאטרון "הבימה". הכּרתי אותה אישית לאחר מותו של הסופר והמשורר פּנחס שדה ז"ל (29 בינואר 1994).

ספרו החדש "ללכת" של אביחי קמחי הוא ספר שירה שיצא לאור בהוצאת "צור אות" ובו חמישה שערים, בספר זה מבסס הכותב את מעמדו כמשורר. הוא מתאר מצבים בהם נתקל משורר בבואו לכבוש את מקומו בעולם הספרותי.

כמו לכל ז'אנר ספרותי שעסקה בו, התייחסה לאה גולדברג גם לכתיבתה לילדים בכובד ראש. כבר בגיל 16 כתבה ביומנה כי הכותב לילדים צריך להאמין בכל מילה שהוא כותב ולא 'להתיילד'. ספריה ושיריה לילדים התמקדו בנוף הארץ והטבע, בהתיישבות העובדת ובילדים העמלים, והם מלאי חן, אהבה וחום לילד הרך ולנער, אופטימיות והזדהות עם עולם הדמיון של הקטנים - עולם המשלים את המציאות. דומה שאת כל הרכות ואת כל ההומור, שהיו חבויים באישה חמורת סבר זו, היא כיוונה אל הילדים וכתבה, כידוע לכול, כמה מהיצירות הקלסיות האהובות ביותר בספרות הילדים העברית.

ב 9.5.12 התכנסו משוררים רבים מרחבי הארץ במשכן הכנסת בירושלים לכבוד הצעת חוק השירה מטעמו של ח"כ אריה ביבי. את הכנס יזמו אביחי קמחי, אדם דובז'נסקי וסייעו בארגון עדי אלייב וחנה כהן. בסיומו של יום מרגש, בערב ל"ג בעומר תשע"ב , הפייסבוק הוצף בסטאטוסים מאת המשוררים שחזרו לביתם בתחושת גאווה מסוימת, על כך שהצליחו להשמיע את קולם באמת, לא רק לדפי הכתיבה אלא אף במסדרונות הכנסת.

הלל ברזל יוצא מחוויות נבואיות במקרא, יורד לשורשיהן, ומפלס דרכו בשירה העברית לדורותיה – ואנו נפעמים מגילויי שירים שהרטיטו את לבבנו, השיר של שלונסקי שנקרא בפירוש כך – התגלות – שירים של ביאליק שיש בהם התפעמות של חוויה נבואית, השיר 'זוהר', שירים של אלתרמן בקובץ 'שירים משכבר', השיר ' הולדת' של אמיר גלבוע שרבים משיריו נוגעים בתורה החסידית. וכך אנו מגיעים לשיר של לאה גולדברג 'והוא האור, השיר של זלדה 'הכרמל האי נראה'.

פענוח אישיותה ויצירתה של לאה גולדברג זכה לתנופה מחודשת לאחרונה, במלאת מאה שנה להולדתה. הדמות המורכבת הזו הצליחה בשישה עשורים לכתוב בכל ז'אנר אפשרי כמעט: שירים - מסונטה עד לבלדה, רומן ורומן-מכתבים, ממואר ('פגישה עם משורר'), סיפורים ומחזות, יצירות לילדים, תרגומים משלל לשונות, חרוזים לעת מצוא, ביקורות תיאטרון, מחקרים ועוד – וזאת בצד עריכה ספרותית, שהשתקפה בה השכלה אוניברסלית יוצאת דופן. אריאל הירשפלד כינה אותה 'אימפריה של איש אחד'. שירי האהבה שלה וחטיבת הסונטות הם המוכרים והאהובים ביותר בשירתה. זוהי המשוררת המולחנת ביותר בשירה העברית.במהלך השנים פגשתי בה בצמתים שונים, כילדה וכסטודנטית, כידידה של אימא שלי וכקוראת נאמנה.

אורית מרטון "להיות כלואה בגופי" הוצאת פיוטית, 2010

מתחילת דרכה גילתה יונה וולך בשיריה התעניינות במיניות של האדם ובביטוייה השונים ביחסים בין גברים ונשים. לנושא הזה גם התאימה דרכי ביטוי משוחררות מעכבות. בזכות אלה התבלטה וגם התפרסמה כמשוררת נועזת הכותבת שירה פרובוקטיבית.