רומנטיקה

להבדיל מסרטי קאלט הרוכשים להם עדר מעריצים (זעום או זועם) הרואים בצפיות חוזרות ונשנות סוג של עלייה לרגל, סרטי טלק שייכים לקטגוריה בה עכוזי הצופה זועקים למעט טלק על מנת לעמוד במשימה המיוזעת של דבקות בכיסא לכל אורך כל הסרט

היו ימים שהלטינית עוד הצטלצלה במסדרונות הפקולטאות למשפטים! המהתלה האירונית של ד"ר ויקטור ח. בוגנים נכתבה במאה הקודמת, כשהמחבר היה סטודנט בקורס במשפט רומי אצל פרופ' ראובן ירון באוניברסיטה העברית. "הצטלצלה" הנו הביטוי הנכון: את השיר הקצר הזה יש לקרוא לא בדממה, אלא בקול רם או בקול "רם שבלב": המשקל, הקצב והחריזה שלו (צמודה בהתחלה, מסורגת בהמשך – אאבבגדג) הנם ערוץ מבריק לאירוניה שבשימוש המושאל בביטויים הלטיניים השגורים, שבחלקם עוד נמצאים בשימושנו, ובחלקם כבר לא. החרוז המסיים המשלב לטינית ועברית הנו מבדח בה במידה.

ליצירות קלייסט תשתית רעיונית נעלמת. לא קל לעמוד על תשתית זו. קלייסט לא כתב מחוויותיו ולא ביקש להנציח את ה"אני", או את תולדות חייו; סיפוריו ומחזותיו קיימים על תשתית רעיונית. מהו "רעיון" זה, או על כל פנים לאיזה חוג הגות רעיונות אלה שייכים? על פי מבואו של מקס ברוד לשלש נובלות של קלייסט, "קלייסט: חייו ויצירתו"[2], "קלייסט מחפש את הכלל, את החוק. בשום מקום ביצירתו האמנותית אין הוא מטפל באני שלו.

אז'ן דלקרואה (euge’ne delacroix) - הצייר הצרפתי המזוהה יותר מכל עם התנועה הרומנטית. נהג להתרועע בחוגים אופנתיים של התקופה בהם התקבל בידיים פתוחות למרות טבעו חם המזג שלעיתים העיב על קסמו הרב. לאורך כל הקריירה שלו צייר דלקרואה על קנבס לתערוכות וסלונים שנתיים. נושאיו הבלתי המתפשרים זיעזעו לעיתים קרובות את המבקרים ולמרות זאת חלק מציוריו נקנו באופן מפתיע על ידי המדינה.