תיאטרון הקאמרי

ההצגה מספרת על צעירה חילונית, המבקשת להינשא לצעיר דתי, המתגורר ביהודה ושומרון. כמקובל בימינו, הולכים הצעירה והצעיר עם הוריהם ל"ארוחת טעימות", שלפני החתונה. המחיר המבוקש עבור החתונה,כך מתברר והולך להורי הצעירה, הינו יקר מאד ומעל ליכולתם הכלכלית

בהצגה "עקר בית" של תיאטרון הקאמרי הגיבור, זאביק (יוסי פולק) הוא טייס לשעבר – סמל הגבריות וההצלחה במושגים שלנו. אלא שבהעדרו, בעוד שהוא עסק בגיחות, תמרונים ופיקוד, יצרו בני המשפחה שלו הרגלי חיים ומערכות שגרה שאינן כוללות אותו בהכרח. בתחילת ההצגה, זאביק זוכה לחמש דקות של תהילה בבית שלו כאשר משפחתו מקרינה לו שקופיות נוסח "חיים שכאלה" לרגל פרישתו. אולם מיד לאחר מכן חוזרים כולם לעיסוקיהם ואילו גיבור המלחמה המובטל מתחיל להתרגל למציאות חדשה: לריקנות, לחוסר המעש, לעובדה שאין לו שום מילוי לזמן שחולף.

ביקורת: "הם יורים גם בסוסים" – הקאמרי ותיאטרון חיפה – לרקוד עד כלות הכוחות – הריאליטי הראשון בעולם הבידור האכזר. "הם יורים גם בסוסים" עוסק בתכנית ריאליטי חייה משנות המשבר הכלכלי הגדול בארה"ב שבו מתמודדים זוגות על סף פת לחם בריקודים מרתוניים עד כלות הכוחות וכדי לזכות בפרס הגדול בסך 5000 דולר. ההפקה המשותפת של הקאמרי ותיאטרון חיפה היא מופע ראווה שבו רוקדים השחקנים כמעט במשך שעה וחצי ובין אתנחתא אחת לרעותה הם מביאים בפנינו את עולמם העלוב.

ביקורת: "החברות הכי טובות" מאת ענת גוב – בית ליסין – קולח ותוסס. ההפקה החדשה למחזה "החברות הכי טובות" של ענת גוב המנוחה המועלית בתיאטרון בית ליסין , בשיתוף הקמרי, היא חוויה תיאטרלית. 6 שחקניות מוכשרות מפגינות משחק מהוקצע ומבדר, מרגש ואפילו יש לו מוסר השכל. הבמאי גלעד קמחי הצליח ללהטט בכישרון רב עם צוות השחקניות והתוצאה היא מהנה ומרשימה. המחזה של גוב הועלה לראשונה בקאמרי ב-1999 ולפני כמה שנים בתיאטרון הספרייה ברמת גן

מחזה קודם של ניל לביוט הוצג כאן לפני כמה שנים בהבימה. "צורה לאהבה", מחזה על זוג. הוא גבר פשוט, היא אמנית ההולכת ומשנה את בן זוגה. מחליפה את בגדיו, משנה את תספורתו, שולחת אותו לניתוח פלסטי, והכל מתועד. בסופו של דבר מסתבר שהקשר מצדה היה "מעשה אמנות". היא תיעדה את השינויים והפכה אותם לעבודת האמנות שלה. הקשר ניתק כמובן בסוף העבודה. כבר אז היה משהו מעורר סוג של סימן שאלה מסביב ל"הומניות" של המחבר. האיש הוא בן התקופה המודרנית הפוסט-מודרנית שבה הכל הפך להיות מותר.

מכל מחזות המלכים ריצ'רד השלישי הוצג כאן כמה פעמים. מי שנמצא בגיל הנכון יכול לזכור את ריצ'רד השלישי המופלא של יוסף מילוא. בזמנו היו כאן כמה במאים מוכשרים והיה מילוא. ומילוא היה גאון. הוא גם ביים וגם שיחק את המחזה והדמות, והעמיד את אחת ההצגות המופלאות שידע כאן התיאטרון. אחר כך גילם שלמה בר שביט את ריצ'רד בהבימה ועודד תאומי בקאמרי.

התיאטרון הישראלי התעלם ולא העלה את מחזות המלכים של שייקספיר. אני מניח שהמחשבה מאחורי ההתעלמות היא המחשבה שקהל ישראלי לא יתעניין בהיסטוריה הבריטית. שייקספיר כתב אמנם את מחזות המלכים כמחזות היסטוריים אך כמחזאי גדול ידע לאפיין את המלכים שלו כבני אדם. הוא התעניין בתככים, בפוליטיקה ובמלחמות. תיאטרון הקאמרי עושה כעת מבצע שמעטים כמוהו נעשו בארץ. הוא מעלה את המחזות ריצ'רד השני וריצ'רד השלישי אחד אחרי השני.

המחזה כמו שהוא היה יכול להיות פרק משכנע למדי באיזו סדרת משטרה בטלוויזיה, אלא שמשיח ניסה להעלות את הרף ולתת לה גם משמעות " פילוסופית" ולשאול לא רק מי עשה מה למי אלא מה מניע חוקרים בחקירה ומהי משמעותה של אמת. ההצגה מתנהלת סביב חקירתו של מומחה לראות שיניים של ילדים, שילדה אחת איבדה את הכרתה בטיפול אצלו והובאה לבית חולים.

מולייר כתב קומדיה המגחיכה את הגברים ומפעילה נשים במלוא כוחן. אך אפשר לספר את הסיפור קצת אחרת לרגע. מעשה בגבר שקנה ילדה בת חמש מאמה, סגר אותה במנזר כדי שתלמד מהנזירות ולמעשה לא תלמד כלום, ותישאר בורה. עד שיגיע הרגע בו האשמאי יהיה מוכן לוותר על חיי הוללות שלו להתחתן איתה ולסגור אותה בביתו שלא תראה גבר אחר. יכול להזכיר גברים שכלאו ילדות במרתפים בימינו.

את מחזה היחיד של מרטין שרמן בביצועה של אולימפיה דוקאקיס אפשר לספר לפחות בשתי צורות. האחת קצרה שתעצבן רבים. רוז היהודייה בת השמונים יושבת שבעה על ילדה ערביה שנורתה בשטחים על ידי נכדה של רוז. הסיפור האחר הרבה יותר מורכב. מרטין שרמן כתב מחזה על זקנה המגלמת בתוכה את שמונים שנות ההיסטוריה היהודית במאה העשרים. במשך שעה וחצי הוא עובר על כל הנקודות החשובות.

במחזה החדש שלה עדנה מזי"א חברה שני קצוות ביצירתה. האחד נושא שהיא מתעסקת בו רבות, מחזה על משפחה במשבר. משפחה העיוורת למתרחש בתוכה, כשהמניע כאן הוא בן משפחה הומוסקסואלי. מסוג המחזות שנסים אלוני היה מכנה "מחזה לטעמן של עובדות סוציאליות". אין קשר בין הגיבור ההומוסקסואלי של גוטמן לבין זה החדש של מזי"א. כאן ההומוסקסואל איננו סובל מעצמו ומחייו

יפה עושים התיאטראות שהם מעלים מדי פעם מחזה ישראלי שהוצג לפני שנים רבות ובודקים את תקפותו לימים אלו. הפעם הקאמרי ובית ליסין משתפים פעולה, דבר מבורך בפני עצמו, בהעלאת המחזה "מכולת" של הלל מיטלפונקט שהוצג בהבימה ב1982 וזכה להצלחה. מיטלפונקט הוא אחד המחזאים הפוריים ביותר שלנו. כארבעים מחזות שלו הועלו כאן במשך השנים. מחזאי "חברתי" המשקף בדרכו את הלכי הרוח של הזמן.מיטב הכוחות חברו אז להצגה ליא קניג, נחום בוכמן, שמעון פינקל, עדה טל רבקה נוימן צבי שטולפר ואבי אוריה.מעניין לבדוק את ההבדלים של ההצגה ההיא לזו של היום.

הספרי בודק שוב ושוב את חיי הציונות הדתית. ולא בחיבה. הוא הרחיב את הטרילוגיה חמץ קידוש שבעה לקוורטט. האמת שלא מוכרחים לקשר. אין קשר ישיר בין המחזות. השנה 1967. מלחמת ששת הימים זה עתה נגמרה. הספרי מעמיד מראה מול חברה שיכורה בכמה צורות. מצד אחד משפחה ששרדה את השואה, מאמינים בנס מלחמת ששת הימים. מיליטריסטים במהותם הפנימית. מצעד צה"ל הגדול בירושלים אחרי מלחמת ששת הימים הוא משאת נפש. והכול בשם ערכי מוסר עמוקים. מצד שני להבדיל, משפחה דתית, חסרת ערכים, שורשים ירושלמים עמוקים, שהכסף והוא מראית הכל ומניע הכל. הציונות איננה ערך עליון אצלם. הם תושבים ירושלמיים וותיקים.

בביוגרפיות או זיכרונות שנכתבו עליו שנים אחרי מותו נטען שגנב לא רק רעיונות למחזות מנשיו אלא לעתים חלקים שלמים שהיו כתובים כבר. עם עליית הנאצים ברח מגרמניה, עשה סיבוב באירופה ובסופו של דבר הגיע לאמריקה. בשנות החמישים עבר תחקיר בוועדת הקונגרס של סנטור מקקרטי. הוא הכחיש שהוא קומוניסט. אך הוא היה כזה

אמדאוס שבשם המחזה הוא כמובן מוצרט. אנשים רבים חושבים שהמחזה ביוגראפי ואלו אכן היו חייו של מוצרט. אלא שלא ממש כך הדבר. אין תיעוד מדויק של חייו של מוצרט. ידועה הצלחתו כמלחין, ידועה התדרדרותו הכלכלית מחלתו ומותו. חלק גדול ממה שנחשב לתולדות חייו הן המצאה של ספרות רומנטית.

המחזה השיבה לחיפה הוא עיבוד לסיפור של ג'סאן כנפאני. לא רק שלא קראתי את הסיפור המקורי, לא שמעתי את שמו של הסופר. לא ידעתי על קיומו. לכן אין לי דרך לשפוט את העיבוד. בעז גאון כתב מחזה משובח מאוד לפי הסיפור הזה, ואני מקווה שהוא גם נאמן מאוד לסיפור.אני יכול לדמיין לעצמי את המהומה שהייתה נוצרת אלמלא היה נכתב המחזה בעקבות סיפור של ערבי פלשתינאי. היו טוענים נגדו את הטענות הרגילות של הקורבניות של השמאל הישראלי ועוד מיני טענות לעוסות עד זרא אך הסיפור הוא של כנפאני. רק העיבוד הוא ישראלי. כנפאני מצטייר כסופר הומניסט גדול.

המחזה מצוין, רובו עשוי טוב. אך תחושת החוויה הגדולה המצופה ממנו קצת נשחקת ומרחקת. אך אם תשאלו לדעתי, למרות ההסתייגויות לכו לראות את ההצגה. גם כדי להכיר מחזה נפלא גם מפני שיש להניח שהוא לא יוצג שוב בקרוב וגם מפני שבכל זאת זו הצגה טובה גם אם לא מושלמת

היה או לא היה הוא מחזה על שני אנשים ששמם המציאותי עדיין מהדהד בתוככי ההיסטוריה המקומית שלנו. חיים בנינו אנשים שעדיין זוכרים גם את חנה רובינא, שחקנית מהוללת וגם את אלכסנדר פן משורר שנוי במחלוקת.

וילי לומן, גיבורו של המחזה "מותו של סוכן" הפך להיות כבר מזמן סמל לאדם הקטן החולם חלומות גדלות ומנסה להגשים אותם דרך בניו, בעיקר בנו הבכור. מכל המחזות הגדולים של המאה העשרים דומני שהוא הוצג בארץ הכי הרבה פעמים. וצריך לדעת מראש שזה אכן מחזה גדול ויותר מזה. המחזה זכה עם הצגתו בכל הפרסים האפשריים.

כאן ההצגה איננה ריאליסטית לחלוטין, למרות הבמה המרמזת למקום ריאליסטי מדויק אך למרחב הפואטי איננה מגיעה

ההחלטה להעלות טרגדיה יוונית, כמות שהיא, על בימת התיאטרון היא יום חג לתאטרון. שני התיאטראות הגדולים, תיאטרון הבימה ו-תיאטרון הקאמרי חברו יחד להעלות את הטרגדיה התובענית הזאת

סטרינדברג נחשב לאחד מאבות התיאטרון המודרני. בצעירותו כשחי תקופת מה בפריז הושפע מהתיאוריות של שרחשו אז באוויר ועסקו ב-נטורליזם ובריאליזם. יש הרואים ב-סטרינדברג כמי שנע בין הצורות השונות אך מחזה זה אינו משתייך ומחויב לאף אחד מהזרמים הללו ולכן כוחו הדרמטי פועל על הצופה גם היום..

קומדיה הולכים לראות כדי לצחוק, זוהי אקסיומה. אך מה באמת מצחיק אותנו. האם קומדיה היא הבטחה למבט אופטימי על החיים? קומדיות טובות מראות אנשים רגילים במצבים שעולמם משתנה ונכנס לתזזית או לכאוס. הפתרון הטוב בא להחזיר את הסדר על כנו, אך מתחת לצחוקים מסתתר כאב.

יתוש בראש.

ההצגה מהנה בחלקה הגדול אך ברגע הדרמטי שלה היא מתחלקת הצידה. הוא הדריך יפה את השחקנים, המעברים בין התמונות חלקים ועוברים היטב. נדמה לי שהפחד שלו מליצור מלודרמטיות מציפה השאירה רגשות מרוחקים מדי

לאחרונה התמזל מזלו של כותב שורות אלו לצפות באופרה יוצאת דופן, שחלקה מדע בדיוני וחלקה סיפור אימה טהור אודות תקופת השואה. אופרה מקורית, ראשונה מסוגה בשפה העברית, בכך שהיא מבוססת על ספר חדש (ומקדימה בכך את האופרה "מסע אל תום האלף" של א.ב.יהושע בשבועות ספורים). זוהי האופרה "צחוק של עכברוש", פרי עטה של נאווה סמל, העוסקת בהפיכת סיפור שואה מצמרר למיתוס עתידני במאה ה-21, במשמעויות ובהשלכות על נושא הזיכרון והשכחה.

הקאמרי מיהר להציג את המחזה "ציפור שחורה". רק באוגוסט 2005 הוצג לראשונה בפסטיבל אדינבורו, משם עברה לווסט אנד הלונדוני וכבר הוא כאן אצלנו. ואפשר בהחלט להבין למה. תארו לעצמכם את לוליטה חוזרת אחרי חמש עשרה שנה אל הומברט ומבקשת... מה? לנקום? לחדש את הקשר?

בשנות השיא שלו שחקנים נלחמו לקבל תפקיד במחזות של טנסי ויליאמס, שהיה לתקופת מה גדול המחזאים האמריקאיים. הוא אהב לכתוב תפקידים לשחקנים שאהב ושום שחקן ששיחק באחד ממחזותיו לא חזר להיות מה שהיה קודם.