הוצאת חרגול

אחרי פרסום ספרי מסעות וספר היסטוריה, פתח בכתיבת סדרת ספרי מתח מצליחה ביותר שגיבורה הראשי הוא הסריס העותמני יאשים בתפקיד בלש מפענח תעלומות. "קלף בליני", המתורגם לארבעים שפות ומעובד לסרט, הוא הספר השלישי בסדרה. יצאו אחריו בינתיים עוד שני כרכים

על הסופר הסיני, מו יאן (don't speak) כתבתי כשזכה בפרס נובל לספרות. הספר "צפרדעים" פורסם בסין שלושה חודשים לפני שזכה בפרס, והפך אותו לסופר דגול. מה שמוזר, שמו יאן הוא בין הסופרים היחידים שאינו מוגלה מארצו או נמצא בכלא, כיוון שספריו בדרך כלל אינם חתרנים, אולם ספרו זה יש בו חיצים ביקורתיים מרובים. הספר נפתח ב 21 למרץ 2002, וכותב אותו ראשן (אחד ממעגלי החיים הראשוניים של הצפרדע), והוא כתוב כרצף של מכתבים של המספר לסופר יפני. הוא כותב לסופר שהוא מעוניין לכתוב מחזה שמבוסס על חייה של דודתו והוא מגולל את חייה בנרטיב, ובסוף הספר מושלם ומפורסם המחזה. הערה: רוב הדמויות בספר נקראות על שמם של איברי גוף – שזהו מנהג עתיק בסין.

משלב מסוים לא ידעתי איך להתייחס לספר. חזרתי כמה פעמים לקרוא את מספר המלים המוקדשות לסופר. "ז'יל רוזייה, מנהל בית תרבות היידיש בפריז. נולד ב1963". וזהו בערך. מבחינת כתיבה, אין ספק, האיש יודע לכתוב. גם את הכוונות שלא אי אפשר להחמיץ. אך בכל זאת התערובת הזו של נוצרי –יהודי - ספרות גרמנית - הומוסקסואליות ומשחקי שליטה, אידיש – גרמנית. איזו תערובת קשה לעיכול ולקבלה.

האם אפשר עוד בימינו להשתמש באמירה "ספר מחכים" ולא לפגוע לא בסופר ולא בספר? פעם זו נחשבה לביקורת "טובה" היום נדמה לי שהכוונה עשויה להישמע אחרת, לרמוז על התנשאות הסופר, אך עדינות כתיבתו נשארת אנושית ובלתי מתנשאת בעליל